כשמכות של ילדים חוזרות לנקום: קראו סיפור של ישי שריד מתוך "יאללה מכות"

"יאללה מכות", בעריכת יובל אביבי ועמיחי שלו (הוצאת אחוזת בית), מאגד 22 סיפורים על אנשים שחוטפים מכות או מחטיפים אותן מאת לאה איני, בני ציפר, עלא חליחל, איילת גונדר גושן, דרור משעני ואחרים. קראו את הסיפור "שיעור חליל" מתוך הקובץ, שכתב ישי שריד

28 במאי 2018

זה היה דיון ראשון בתיק. שמותיהם בכתב האישום לא אמרו לו דבר. השופט סיים את כוס הקפה, עטה על עצמו את הגלימה, ועבר בדלת המפרידה בין הלשכה לאולם המשפטים. הנוכחים קמו לכבודו — התובעת מצד אחד, הסנגור מצד שני, וצופים בודדים בקהל, אחד מהם זיהה ככתב של עיתון כלכלי. הוא כיהן כשופט כבר שנים אחדות, ונהנה מעבודתו.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים ביוני
תנועת ההתיישבות: מסתבר שכולן יושבות על אסלות במקומות ציבוריים
סבלתי והזעתי, הציעו לי אבקה בבקבוק. מידברן, אני אתגעגע

בתחילה עסק, כנהוג, בתביעות קטנות ובעבֵרות פעוטות, אך עתה ניתבו אליו תיקים בעלי משמעות, בעיקר בתחום העבֵרות הכלכליות שבו התמחה. הוא ביקש מהקלדנית שתרשום את שמות הצדדים ועורכי הדין שלהם. "איפה הנאשמים?" שאל, והסנגור ביקש מהשניים שישבו מאחוריו לעבור לספסל הנאשמים. משהו בצדודית פניהם תפס את עינו, אבל הוא השתדל לא להביט בנאשמים יתר על המידה. ההכרעה צריכה לנבוע מהראיות ולא על פי מראית עין של יופי או כיעור, עושר או דלות. בכל זאת הציץ בהם עוד פעם אחת. אני מכיר אותם, אמר לעצמו, אך עדיין לא הצליח להיזכר.

הסנגור המבוגר, שהיה בעל שם בתחומו, התחיל לנאום את טענותיו המקדמיות במעט תיאטרליות, התובעת התפרצה פעם או פעמיים לדבריו, מהלך רגיל של בוקר. השופט הביט עליהם מלמעלה וגיבש במחשבתו את החלטתו. פתאום חש צביטה במרכז החזה, אפלה ירדה על האולם, ומחשבתו נעצרה.

תתגבר, ציווה על עצמו, שלא יראו שום דבר. עוד הצצה אחת. באחד מהם היה בטוח. את השני עדיין לא זיהה בוודאות. עכשיו גם הם הסתכלו עליו. גם התובעת בחנה אותו, חושיה היו חדים, היא הרגישה שמשהו יוצא דופן מתרחש. אל תביט בהם שוב. אין עבר, אין פנים, אין כאב. רק עובדות.

הסנגור המשופם סיים את דבריו. התובעת קמה להשיב. השופט הכיר אותה מתיקים קודמים, היא היתה יעילה וקשוחה, וסתרה את טענות הסנגור אחת לאחת. מחשבתו שָבה למסלולה, והנאשמים חזרו לעת עתה להיות שמות אלמוניים במסמכים. אולי אני טועה, אמר השופט לעצמו, ובכל מקרה אין לזה חשיבות. אשפוט אותם לפי מעשיהם ולא לאור זיכרונותי המתעתעים.

הוא הכתיב לקלדנית החלטה סדורה ודחה את טענות הסנגור, למעט בעניין טכני אחד שבו נתן הוראות לתובעת. מה תשובתכם לאישום, שאל את הסנגור. הנאשמים כופרים, אדוני, הוא השיב לו, והשופט קבע מועדים לשמיעת העדויות בעוד כמה חודשים.

כשיצאו מהאולם הסתובב לרגע אחד מהם, שכּונה הנאשם מספר שתיים, והביט בו מרחוק. עכשיו זיהה השופט גם אותו. את המבט הזה לא היה יכול לשכוח. לאולם כבר נכנסו המשתתפים בדיון הבא, אבל השופט הכריז על עשר דקות הפסקה. הוא יצא מהאולם, סגר אחריו את דלת הלשכה, וטמן את ראשו בכפות ידיו.

יאללה מכות. עטיפת הספר
יאללה מכות. עטיפת הספר

בימים הבאים שקל לפסול את עצמו מהתיק. אבל זה היה מהלך מסובך. הוא יצטרך לנמק את החלטתו, לפרט את טיב היכרותו המוקדמת עם הנאשמים, והדבר עלול אפילו להגיע לשולחנה של נשיאת בית המשפט העליון, שתדרוש ממנו הסברים. אתה רואה צל הרים כהרים, אמר לעצמו, סביר להניח שלא זיהו אותך, כי מראך השתנה מאוד מאז שהיית ילד.

הם לא שאלו לשמו אף פעם, כפי שהוא לא ידע את שמם. אילו זיהו אותך, הסביר לעצמו בשיח הפנימי שהשתלט עליו, היה הסנגור שלהם מבקש לפסול אותך כבר בתחילת הדיון. כמה לילות לא ישן היטב, הפגישה איתם עירערה את שלוותו, ובסופו של דבר החליט לא לעשות דבר, לפחות לעת עתה. ממילא הדיון נדחה בכמה חודשים עד לשמיעת העדויות.

הוא סמך על עצמו שיכריע בדינם ללא משוא פנים, והזהיר את עצמו לא לספר לאיש, לא לשתף אף אחד בהתלבטויותיו. הוא היה מאומן בכך מילדות, ורק בלילה היה זועק לפעמים לעזרה. ימיו היו עמוסים בעניינים אחרים, אך הוא הרגיש שמחשבתו הצלולה נעכרה, ובכל פעם שנפתחה דלת אולם המשפט נעתקה נשימתו פן הם ייכנסו בה. גופו גדל, איבריו התארכו, אבל עצביו זכרו בדיוק את התחושה.

כבר למחרת הדיון הראשון נכנע השופט ליצר, והקליד את שמותיהם במחשב. הנאשם מספר אחת, זה שאחז בדרך כלל בכוח בידיו ומנע ממנו להתנגד, שימש כמנהל בדרג ביניים בחברת ביטוח. פניו באתר של החברה נותרו לעגניות, אוזניו הקטנות היו בולטות, כמעט שלא השתנה. הוא היה ילד נמוך, אבל השופט זכר את הלפיתה של ידיו, שהיו חזקות מאוד. התובעת האשימה אותו בכך שעשה קנוניה מסובכת עם הנאשם השני, שהיה חברו, ליצור עסקאות פיקטיביות במניות כדי להעלות את שעריהן ולגרוף רווחים. גם את שמו של השני חיפש, לא היה יכול לעצור בעצמו, הוא זכר אותו כילד יפה בעל עיניים כהות. עכשיו, באתר ייעוץ ההשקעות שלו, גדל להיות גבר נאה בעל הבעה תקיפה. למה הם עשו את זה? שאל את עצמו השופט.

בדרך כלל לא יצא מבית המשפט לפני רדת החשכה, כי התיקים שנותבו אליו היו רבים, והמלאכה מפרכת. אחרי שהסתיימו הדיונים היה יושב בלשכה לכתוב החלטות, מבוּדד מהמולת העולם. אבל התיק הזה פרץ את קירותיו, ובאחד הימים, לאחר שבהה בחוסר מעש בניירות, יצא אחר הצהריים ונהג אל השכונה השקטה שבה נתקל בהם. שנים לא ביקר כאן. הרחובות השלווים נותרו כמעט כשהיו, עצים רחבי צמרת הצלו על המדרכות, ורק חלק מהבתים שופצו והורחבו. גם מרכז המוזיקה נותר במקומו.

שלוש פעמים בשבוע ירד בתחנת האוטובוס ברחוב הראשי וצעד אליו, נרתיק חליל הצד בידו. המורה שלו אמרה שאם יתמיד באימונים יוכל להגיע אפילו לתזמורת הפילהרמונית, היא תלתה בו תקוות גדולות. הוא למד מוצרט וּויוואלדי, גם מנגינות ישראליות, וג'אז, וניגן בטקסים בבית הספר, המוזיקה הרקידה בעדינות את נשמתו. הוא היה בן אחת-עשרה. "לאן, אדוני?" שאל השומר בפתח. "אני רק מסתכל," אמר השופט.

קולות חצוצרה ונבל בקעו מהחדרים הפנימיים, ילדים התאמנו שם בסולמות, הוא נמשך אליהם, אבל כשהתקדם כמה פסיעות ברחבת הכניסה, חצתה את מסלולו אישה קשישה וזקופה, שׂערה לבן ואסוף לאחור, חוברת תווים תחת זרועה, היה נדמה לו שזאת מורתו, והוא נרתע והסתובב לאחור. סע מכאן, אמר לעצמו, ברח, כאילו זה לא קרה. ומה בסך הכול קרה שם? חטפת קצת, כולם חוטפים. נשארת בחיים. גדלת. הצלחת. ובכל זאת הוליכו אותו רגליו אל תחנת האוטובוס, לבו דפק, כי שם ראה אותם בפעם הראשונה, בדרך הביתה.

"מה יש לך בפנים?" הם שאלו אותו, והצביעו על הנרתיק הארוך שבו היה החליל. אחד היה נמוך ובהיר עם אוזניים בולטות ופה לועג, והשני גבוה יותר, ילד נאה וגברי. "חליל," הוא השיב. "אתה אוהב לחלל?" לעגו לו. הם לא נראו לו מאיימים, עד שדרשו ממנו שיפתח את הנרתיק ויראה מה יש לו שם בפנים. "לא רוצה," השיב להם ונעמד על רגליו. "תראה לנו, תפתח," התקרב אליו בעל פני הליצן ותפס בידו, אך האוטובוס הופיע במעלה הכביש. הנהג פתח את הדלת בקול מפוח, הושיע אותו, וכשהתרחק כמעט שכח מהם, חשב שלא יראה אותם שוב לעולם. בבית חיכו אמא וארוחת הערב. אחרי האוכל תמיד הפצירה בו שינגן לה משהו, והוא נענה לה בשמחה. אחרי השיעור הבא הם כבר חיכו לו מול הכניסה לקונסרבטוריון, ליוו אותו בדרכו אל תחנת האוטובוס. כשהתרחקו מעט הסתכלו סביב לראות שאיש אינו צופה בהם, דחפו אותו לחצר, הנמוך תפס בידיו והגבוה לקח ממנו את נרתיק החליל ופתח אותו.

הוא ניסה להשתחרר, אבל לא היה מסוגל להרביץ, לנשוך בבשר של אדם אחר או להטיח את ראשו במדרכה, ופחד להיפגע בעצמו, ולכן עמד משותק וראה כיצד מוציא הגבוה את שלושת חלקי החליל המוכסף מהנרתיק, מנסה לנשוף בהם כמו קוף, וכשלא הצליח השליך אותם אל הרצפה, "עזוב," צעק השופט, אתה הורס אותו, ושניהם צחקו, וכשניסה להשתחרר סטר לו הגבוה, ונתן לו אגרוף בבטן, וירק עליו. אילו הופיעו לידך עכשיו, שאל את עצמו השופט כשהגיע לקרן הרחוב הזאת, וגישש במכנסיו אחר מפתחות המכונית, כבר רצה להימלט משם, האם הייתי מסוגל להתנפל עליהם בחמת זעם, לעקור את עיניהם, כפי שהייתי צריך לעשות אז?

אחר כך המתינו לו לאחר כל שיעור, הוא לא הצליח להתחמק מהם. חדוות הנגינה נעלמה, החליל זוהם ברוק שלהם ובעפר הרחוב, בכל פינה הרגיש שהם אורבים לו, הוא חדל להתאמן ונגינתו היפה והרגישה נהפכה לצרחה צורמת. המורה ניסתה לברר מה קרה, אבל הוא חתם את פיו. אולי נעשה הפסקה, אמרה המורה לאחר כמה ניסיונות, תגדל קצת, ואז תחזור. אדבר עם ההורים ואסביר להם.

בלילה, בחדר העבודה בביתו, דיפדף בקדחתנות באלבום התמונות, היו לו רק תצלומים אחדים מהגיל הזה, והוא חיפש בהם ראיות. מה הם מצאו בו? הוא בחן בחומרה את דמותו של הילד, בז למבטו הרך ולידיו הדקות. לא, פסק, לא היה להם צורך בסיבה מיוחדת. בעמוד הבא, בתצלומי בר המצווה שלו, כבר היה מוטרד וקודר.

הגיע מועד שמיעת העדויות. התובעת התחילה להביא את עדיה בזה אחר זה. תיקים מהסוג הזה בנויים על מסמכים ועל הנהלת חשבונות, שמתוכם צומח סיפור המעשה העברייני, ואין בהם דרמות גדולות. השופט היה מודע לנוכחותם באולם וחש במבטיהם, אבל לא הביט בהם בחזרה. התובעת והסנגור עשו את חלקם, במחול של שאלות והתנגדויות, והוא ריסן אותם כשהיה צריך.

עלה במחשבתו שאולי יקרא בסיום הדיון לסנגור לדוכן וינסה לברר איתו בדיסקרטיות, בשאלות לא מפורשות, האם הנאשמים מכירים אותו. אוויר האולם היה דחוס, הוא הִרבה ללגום מכוס המים שלפניו, התקשה לנשום, ותחב את ראשו בניירות שהוגשו לו. הוא הביט בסנגור המבוגר והקפדן ובשפמו העשוי היטב והחליט לא ליזום דבר, כי לא סמך עליו. המשפט יתנהל כרגיל עד תומו, והוא יכריע בדינם ולא יראה אותם שוב לעולם.

הם שמות אלמוניים בכתב האישום, שינן לעצמו, ומעולם לא פגש בהם לפני כן. מצעד עדי התביעה הסתיים, והתיק התמלא במסמכים. אחר הצהריים ישב השופט בלשכה, ועד שעת ערב מאוחרת קרא את המסמכים והעדויות בעיון. הם העלו חשדות כבדים, אבל לא נעלו את התיק. הכול יהיה תלוי בעדויותיהם מחר.

הוא התעורר לפנות בוקר, בחוסר שקט, המתין לשליח שיביא את העיתון, לקח את התרופות הרגילות, שתה קפה ראשון, ויצא אל בית המשפט עם זריחה. ברדיו ניגנו סונטה לחליל של באך. הוא ידע לנגן אותה, פעם.

זעם נורא אחז בו, והוא ניסה בכל כוחו לרסן אותו. זה היום הגורלי של המשפט, היום יצטרך להביט בהם, לא תהיה לו ברירה, כדי לגלות אותות של אמת או שקר בתנועותיהם, בהבעות פניהם, בדיבורם. אסור שהשנאה תשלוט בו. בשעה שמונה וחצי, כשקרא לו השמש להיכנס לאולם, כבר הכיר כל תג ותו בתיק. הוא ציפה לשמוע את מוצא פיהם כדי להשלים את התמונה.

ראשון עלה לדוכן העדים בעל פני הליצן. הסנגור ביקש ממנו שיתאר את עבודתו בחברת הביטוח, ויספר על היכרותו עם הנאשם השני. "אנחנו חברים מילדות," הוא אמר, "גדלנו באותה שכונה. בעצם אף פעם לא נפרדנו." השופט שמר על הבעה חתומה, אבל ציפורניו ננעצו בירכיו תחת כס המשפט. הסנגור הציג בפני הנאשם בזה אחר זה את המסמכים שהגישה התביעה, וביקש שיתייחס אליהם. נהר של זיכרון הציף את השופט, האור שנשבר בעצי הרחוב, סולמות שניגן בחליל, מגע הידיים שאחזו בו בכוח כשרצה ללכת הביתה.

"הכול בסדר, אדוני?" שאל אותו לפתע הסנגור. גם התובעת הביטה בו בדאגה. השופט התנער בבהלה והזדקף. "כן, תמשיך," אמר, ועשה עצמו מפשפש בניירות, "רק חשבתי על משהו." הוא מעיד לא רע, חשב השופט, אנשים כאלה יכולים לרצוח בלי להניד עפעף. העדות הסתיימה, והנאשם השני עלה לדוכן. השופט הזהיר אותו שעליו לומר אמת שאחרת יהיה צפוי לעונש.

הנאשם השני דיבר בביטחון, ואמר שנעשה לו עוול, שמעולם לא עשה דבר אסור. השופט זכר כיצד התחנן בפניהם שיפסיקו, שיעזבו אותו, שיחזירו לו את החליל, וכיצד אמר לו הילד הזה, הגבוה, לא, עוד לא סיימנו איתך. הסנגור חקר אותו, ולאחר מכן התובעת עינתה אותו בחקירה נגדית נוקבת, אבל הוא לא איבד בה את שלוותו. הוא עמד לרדת מהדוכן כשהשופט אמר, רגע, יש לי שאלה אליך. הסנגור והתובעת נדרכו. "בבקשה," אמר הנאשם השני, ובפעם הראשונה נפגשו עיניהם.

"שניכם חברים?" שאל השופט בקול שבור.
"כן," אמר הנאשם, בשמץ של חיוך, "חברים מילדות. כבר אמרנו."
"אתה זוכר אותי?" התכוון השופט לשאול, אבל עצר עצמו בכוח, חריקת בלמים החרישה את אוזניו. "זה הכול," מילמל השופט והודיע שייתן את הכרעת הדין בקרוב.

אתה לא חשוב, אמר לעצמו בלשכה כשבחן ביסודיות את המסמכים והעדויות, צלל למעמקיהם, עד לפרטי הפרטים של תאריכי העסקאות ומספרי המניות. אתה לא חשוב, זיכרונותיך מיותרים וכאבך טפל. אבל ככל שחפר בראיות, הבין ששיקול דעתו יכריע. העובדות היו נתונות לפרשנות. בקלות היה יכול להרשיע אותם, באופן שיעמוד ללא ספק בערכאת הערעור, אבל היה יכול גם לזכות. אמנם בדוחק, מחמת הספק, אבל היה יכול לזכות. הוא התחיל לכתוב את פסק הדין, מחק, ושינה, כי התקשה להגיע למסקנה. בלילות שכב במיטתו בעיניים פקוחות וראה אותם כורעים בפניו, מתחננים שיצליף בהם, ואז יזכה אותם וישלח אותם לחופשי. הלוואי שכך היה, חשב.

הזמן נקף, ומועד ההכרעה הגיע. השופט נכנס לאולם בצעד נמרץ ובידו דפי פסק הדין. הוא נשמר ולא הרים מבטו אליהם, כמו צדיק בקהל של נשים זרות. תחילה קרא בפני הקהל הקטן את העובדות, זמן רב נמשכה ההקראה, ואחר כך ניתח אותן בבהירות ובפסקנות. אשמתם של הנאשמים הוכחה למעלה מכל ספק, קבע, ולכן אני מרשיע אותם בכל העברות.

אז הרים לראשונה את ראשו והביט בהם בעיניים צלולות. הוא קיווה שיתפרצו, שיטיחו בפניו עלבונות, שיֵדע סוף-סוף אם הם מכירים אותו. אבל באולם שררה דממה של קבלת הדין. התובעת חייכה.
"עכשיו תטענו לעונש," ציווה, וכבר ידע שיתאכזר אליהם מאוד.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד