טיים אאוט timeout

בוא תקרא, יש מכות: ראיון עם עורכי הספר שמביא את האלימות לפרונט

גיליון ספרים 2018
| מאת: עמית קלינג

עמיחי "לא הלכתי מכות מאז הצבא" שלו ויובל "מכור לג'יו-ג'יטסו" אביבי ביקשו מ-22 סופרים ישראלים לכתוב על מכות: מכות שחוטפים ומכות שמחטיפים ומכות שלא שוכחים גם שנים אחר כך. זה עבד גם בלי שהם נאלצו להפעיל לחץ פיזי

  • https://static2.timeout.co.il/media/2018/05/sizes/DSC7068_H_wo_680_382.jpg
שלו ואביבי, עורכי "יאללה מכות". צילום: איליה מלניקוב

מקובל לא לשפוט ספר לפי העטיפה שלו, אבל אנתולוגיית סיפורים קצרים חדשה, שערכו עמיחי שלו (45) ויובל אביבי (39), מזמינה תשומת לב. הכריכה שלה (הוצאת אחוזת בית) נראית כמו כרזה של קרב איגרוף בין שני העורכים (שגם תרמו כל אחד סיפור קצר), שקיבלו קרדיט גדול בתחתית הספר.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
שבוע הספר: האירועים הכי מעניינים בתל אביב
טיול בין ערים עם הספרים שנכתבו עליהן
למה הישראלים כל כך אוהבים את דיוויד פוסטר וואלאס?

היא זועקת בצהוב, שחור ואדום בוהקים, פלטת צבעים באווירת "להרוג את ביל חלק 1". הכותרת אינה משתמעת לשתי פנים (נפוחות). "יאללה מכות". לפי לקסיקון הספרות העברית החדשה, זוהי רק הפעם השלישית שהמילה הנפוצה מאוד "יאללה" מופיעה בכותרת של ספר (שני המקרים הקודמים הם, להבדיל, "יאללה יתושון עפים לישון", ספר ילדים שכתב יהודה עמיחי, וכמובן "יאללה שרים עם עינת שרוף" מאת עינת שרוף).

יובל אביבי. צילום: איליה מלניקוב

יובל אביבי. צילום: איליה מלניקוב

לשלו ולאביבי נוכחות פיזית שונה מאוד: שלו גדול, נמרץ, מדבר הרבה מאוד עם הידיים אבל צוחק בקלות ומאדים קצת כשהוא מתלהב. אביבי רגוע, מדבר בשקט ושוקל כל מילה. שלו מרבה לקטוע את אביבי, אביבי מדבר בסבלנות.

הקריירות שלהם היו מקבילות אבל שונות: באמתחתו של שלו חמישה רומנים וגם כמה אנתולוגיות. עבור אביבי היה "יאללה מכות" התנסות ראשונה בפרוזה. הוא עשה סיבוב ארוך ברחבי העיתונות הישראלית (גילוי נאות: בין היתר ככתב וכמבקר ב־Time Out עד לפני כארבע שנים). אולי הניסיון המקיף שלו כמראיין הוא גם מה שמוביל לדיבור הזהיר שלו בתור מרואיין (זאת לעומת שלו שמבקש אחת לכמה דקות לא להביא לציטוט משהו כזה או אחר
שאמר). בשנה האחרונה הוא פרסם ביקורות ספרים ב"הארץ" וגם מגיש תוכנית רדיו על ספרות בכאן תרבות – "מה שכרוך" (עם מיה סלע) – ובעיקר עושה ג'יו־ג'יטסו. הרבה הרבה ג'יו־ג'יטסו.

בואו נכריע קודם כל את הסוגיה הכי חשובה שיכולה להיות בין שני עורכים של אנתולוגיה שכזאת. יובל, עמיחי – מי לוקח במכות?

שלו: "מה, בינינו?!".

למה אתה מופתע כל כך מהשאלה? נראית לי רלוונטית לגמרי.

שלו: "יובל הרבה יותר מיומן".
אביבי: "אבל עמיחי יותר מטורף".

תמיד מתחמקים ככה משאלות כאלה.

אביבי: "אבל ברור שהמטורף תמיד מנצח, הוא ידחף לך אצבע לעין, הכל. כשאני בג'יו־ג'יטסו יש המון חוקים שמגינים עליי, זו אקס טריטוריה".

כמה זמן עבדתם על הספר הזה?

אביבי: "מסוף 2015".

והשאלה הזאת לא עלתה אף פעם.

שלו: "אנחנו אנשים מבוגרים, רציניים, אנחנו לא הולכים מכות".

עמיחי שלו. צילום: איליה מלניקוב

עמיחי שלו. צילום: איליה מלניקוב

חוץ מיובל.

אביבי: "אני מת מפחד ממכות, מת מפחד. כשהתחלתי ללמוד ג'יו־ג'יטסו ממש בער בי לנסות את זה, דווקא כי אני רוצה ללכת מכות".
שלו: "אני לא הלכתי מכות מאז הצבא. וגם אז לא הלכתי מכות, הייתי קרוב".

ילדות רגועה מדי

שלו ואביבי נפגשו מתישהו ב־2015. שלו העלה את הרעיון לערוך אנתולוגיה של סיפורים קצרים סביב נושא מסוים, אביבי הציע מיד את המכות. הוא היה אז עם חגורה לבנה בג'יו־ג'יטסו ברזילאי, תחביב שאליו הגיע בגיל מאוחר יחסית והפך לאובססיה מתועדת היטב בפייסבוק, בפוסטים ארוכים ומפורטים על תחושות של התעלות ושפל. הוא הגיע לג'יו־ג'יטסו, לדבריו, מתוך חסך עמוק: ילדות רגועה וקצת מרובעת בשכונה טובה ברחובות בלי לחטוף מכות או להחטיף אותן, אפילו לא ביסודי.

"זו תחילת הפתולוגיה של העניין הזה של המכות", הוא צוחק. שלו לעומתו מדווח על ילדות די פרועה בתחום – פועל יוצא של שנים שהועברו במזרח ראשון לציון של שנות ה־80 – אבל היום הוא מקסימום מקלל בכביש וגם זה עם חלונות סגורים.

עמיחי שלו ויובל אביבי. צילום: איליה מלניקוב

עמיחי שלו ויובל אביבי. צילום: איליה מלניקוב

"בראשון הישנה היו מכות ללא הפסקה. אני חושב שעד גיל 15 אתה צריך לחטוף מכות ולהרביץ, ושיהיו לך קצת ניצחונות וקצת הפסדים, ולהתגושש עד שמישהו ממש בסכנה, ואז בגיל 15 אתה נהיה בן אדם", הוא קובע, "ואתה לומד מה מותר ומה אסור". עם זאת, הוא מציין, יש משהו לא פתור בינו לבין אלימות. "כל ספר שלי מסתיים באיזה קתרזיס גדול ואלים. לא בהכרח במובן של מכות, אבל קתרזיס גדול ואלים".

האנתולוגיה התחילה להירקם בפגישה שלהם משני צדי המתרס. שלו בדיוק ערך אנתולוגיה ("לא נשכח, נצא לרקוד", שאיחדה סיפורים של סופרים ישראלים וגרמנים בני הדור השלישי לשואה או לביצוע השואה. הישראלים כתבו על גרמניה, הגרמנים על ישראל), אביבי ראיין אותו, "בדיוק כשהתחלתי להרביץ ולחנוק כתחביב", כדבריו. "מהר מאוד זה נהיה אובססיה. בדיוק אתמול דיברתי על זה עם אחד החברים שלי מהמכון, שהג'יו־ג'יטסו נכנס למקום השלישי בסדר העדיפויות שלי כאדם. המשפחה, העבודה ואחר כך הג'יו־ג'יטסו. ארוחה עם המשפחה המורחבת או אימון? אני מעדיף אימון".

כולם יעדיפו אימון.

"בירה עם החברים", מציע שלו.
"אימון", פוסק אביבי.
"סקס", מנסה שלו.
אביבי מהסס ארוכות עם התשובה.

זה נופל תחת קטגוריית "משפחה", לא?

אביבי נושם לרווחה. "זה במשפחה, כן. זה עוקף הרבה מאוד דברים. הקטע הזה של מכות מאוד מאוד הפעיל אותי, יצר אצלי תשוקה ללכת מכות וגם הרבה מאוד חשש, וזה מיד הפעיל אצלי את המחשבה: 'אוקיי, בוא נכתוב על זה'. מיד שלחתי לעמיחי מייל כי דיברנו על אנתולוגיות ועל סיפורים ועל איך אוספים סיפורים, אז הבאתי לו את הנושא. בסיפורים שלו היו מכות, זה לא שזה היה מנותק לגמרי".
שלו: "לא תמיד היו שם מכות".
אביבי: "בסדר, אז אלימות".
שלו: "אני מקווה לסיים עם זה בספר הבא. די לאלימות".
אביבי: "אני חושב שצריך כבר לעשות 'יאללה מכות 2'".

רועי חסן. צילום: גוני ריסקין

אחד מהכותבים בספר, רועי חסן. צילום: גוני ריסקין

מכות וספרים תמיד היו חברים טובים, זה רק נראה מנוגד במבט שטחי. זה נושא אהוב.

שלו: "בחו"ל או בישראל?".

כמעט מאז ומעולם יש לך סופר שמתעד את כל הקטטות שלו – המינגוויי, בוקובסקי, לא חסר.

אביבי: "אבל למה אין לנו את הגברים גברים האלה בארץ?".

יש לנו, פשוט נראה לי שהם בצבא, שהמסורת הספרותית לוקחת את הדמויות שלהם לשם, זה לא שאין את זה לגמרי.

שלו: "אני אגיד את זה ככה: כשעורכים אנתולוגיה, אתה יכול ללכת ולחפש סיפורים ישנים ולנבור בהם, או לפרסם סיפורים חדשים, או שאתה יכול לעשות יש מאין. יש מאין זה הרבה יותר מעניין כי זה תמיד ניסוי. אתה מדמיין משהו, מתדיין עם הסופרים, ואז הם יוצאים לדרך. אתה מכריח אותם, כל אחד, לעשות מין תרגיל, ומה שיוצא תמיד מעניין ואף פעם לא כמו שחשבת שזה יהיה, וזה גם מה שנכתב בפתח דבר. לא היה שם איזה שחרור פנטזיות אלימות במיוחד".
אביבי: "היו כאלה. פויר כזה וגם מיה סלע".

יאללה מכות. עטיפת הספר

יאללה מכות. עטיפת הספר

מעט מאוד נקמה

אביבי מציין גם את שני הכותבים הערבים באנתולוגיה – עלא חליחל ואיאד ברגותי – ואת ההפתעה שלו מכך שבסיפורים שלהם אין איזו פנטזיית נקמה בכובש הציוני. המכות בסיפורים שלהם (זה של ברגותי, "בין שתי שכונות", מעולה במיוחד) הן פנים מגזריות לגמרי. גם הנשים, מציין אביבי באותה נשימה, כמעט לא נוקמות בתוקפים, כפי שהיה אולי מתבקש מרוח התקופה. בכלל, אומר שלו, בסיפורים ניצבת מחיצה: אין מכות גברים־נשים, אולי ב"יאללה מכות 2".
שלו: "זה כמו התפצלות של חלקיקים. חלק ישר הולך להיות הקורבן, חלק הולך להיות התוקף. למרות שאצל רועי חסן הוא תוקף וגם מותקף באותו סיפור".

בני ציפר (צילום: משה שי, פלאש90)

לא כדאי ללכת איתו מכות. בני ציפר, אחד מהכותבים בספר (צילום: משה שי, פלאש90)

בחיים, ברוב הסיטואציות שבהן אתה הולך מכות אתה בדרך כלל באמת קצת שניהם, תלוי בנקודת המבט שלך ובמה שאתה מעדיף להיות.

אביבי: "כשאנשים כותבים על מכות הם לרוב לא כותבים על המכות, זה איזה תוצר לוואי. אתה יכול לכתוב איזה בלש, פיליפ מארלו כזה, והמכות הן משהו שקורה על הדרך. הבלש הולך והוא חוקר והוא חוטף מכות ולפעמים הוא גם מחטיף מכות, ויש אחלה סצנות, אבל זה בא ליד, זה קרה בעלילה. קורה משהו אחר כשאתה אומר לכותב: לפה אתה צריך לכוון. קורה הרבה מסביב, אבל המכות זה העניין. זה גורם לדברים לעבוד אחרת".
שלו: "בסוף, גם אם זה רק בראש שלך ככותב, אתה יודע שאתה הולך לשם, גם אם הקורא עוד לא יודע את זה".

מובן שעם כותרת כמו "יאללה מכות" קשה שלא לדעת כקורא לאן בדיוק זה הולך, אף שחלק מהסיפורים מפתיעים מאוד בהתפתחויות שלהם, אולי דווקא מפני שהמכות הן הפרט היחיד בעלילה שלהם שידוע מראש.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601