למה הישראלים כל כך אוהבים את דיוויד פוסטר וואלאס?

ב־12 בספטמבר 2008 יצאה הציירת קארן גרין מהבית המשותף לה ולסופר דיוויד פוסטר וואלאס בקלרמונט, קליפורניה, וכשחזרה כעבור זמן לא רב מצאה אותו תלוי, בגיל 46, בתקופת שיא הצלחתו בארצות הברית. יום למחרת קראה העורכת והסופרת נגה אלבלך ידיעה על סופר אמריקאי שהתאבד בביתו. בעיניה, כמו גם בעיני מרבית הקהילה הספרותית בארץ, עוד היה מדובר בסופר עלום ומשונה. ואילו כעבור עשר שנים יתורגמו לעברית ביוזמתה של אלבלך לא פחות משבעה ספרים פרי עטו; קצב מטורף, כמעט חסר תקדים, המתוגבר לדבריה למול נתוני המכירות הגבוהים. כעת, עם צאת קובץ המסות "טבעו של הכיף" המאגד את כתביו של וואלאס על ספרות, יש לתהות מעט על השיגעון.

"את הקובץ 'ילדה עם שיער מוזר' כמעט לא נתנו לי להוציא", היא מספרת, "זה היה קובץ סיפורים קצרים של סופר אמריקאי שאף אחד עוד לא שמע עליו בארץ, וכך הוא יכול היה לצאת בין היתר בזכות תמיכה חיצונית. ואז הייתה תהודה, והצלחה מרגשת באמת, ובזכותה המשכנו עם עוד ועוד ספרים. היום כבר ניתן לזהות פה מעין קהילת קוראים וקוראות של וואלאס בישראל".

עוד כתבות מעניינות:

כל האירועים של שבוע הספר 2018
בואו לקרוא את הספר שזכה בפרויקט "מועדון קריאה"
איזה ספר של רסלינג אתם? בחנו את עצמכם
טיול בין ערים עם הספרים שנכתבו עליהן

התהוותה של קהילת קוראים אדוקה היא מתבקשת במקרה הזה, שכן וואלאס ידוע כסופר שאוהבים עד מאוד או משליכים במיאוס אל הקיר. כתיבתו, טרחנית וקשה לפרקים ארוכים (בעיקר הפרוזה), מצריכה סבלנות רבה, המשתלמת בכינונה של הזדהות אינטימית עם נפש מפוכחת שהערך המזוהה עמה יותר מכל הוא חמלה. "אני חווה אותו כסופר חם ולא סופר של ניכור", מסבירה אלבלך, "הוא משלב בין אינטלקט יוצא דופן, שנינות ואהבת אדם כנה". אין בכך כדי לקבוע שלא ניתן לנוע בין קוטב האהבה המתמסרת למיאוס מוחלט. אפילו אלבלך לא מכחישה את הטרחנות הוואלאסית הממאיסה אותו עליה בתקופות מסוימות. "זה סוג של נודניקיות, מתישה לפרקים. פעמים רבות הוא מנסה להיות יותר מדי חכם, ויש רגעים שאין לי כוח לזה".

מבקר הספרות אריק גלסנר ("ידיעות אחרונות") מסביר את ההצלחה של וואלאס בכך ש"וואלאס מדבר לצעירים בצורה לא מתחנפת. יש בו משהו שמכיר בכך שאנו חיים בעידן שאחרי כל האידיאולוגיות, אבל עדיין מחפש בתוך המצב הקיים שמץ של אותנטיות. אפשר לקשור את זה לוויכוח של לפני כמה שנים על סחים והיפסטרים. סחי הוא מי שניחן בחוסר מודעות עצמית, בעוד ההיפסטר מבין שהכל מסביבו הוא אבסורד. וואלאס מייצג את שני הקטבים – מתוך ההיפר מודעות הוא מחפש אחר אותנטיות". ואולי, בישראל, הצמא להבקעתה של כנות מתוך מציאות אבסורדית עד כדי טירוף, רוויה במופעים ציניים החולשים על טורי הדעות לא פחות מאשר הפרסומות או הטלוויזיה, הפך את וואלאס למקום מפלט מועדף ופופולרי במיוחד.

עטיפת הספר "טבעו של הכיף"

משהו כיפי שאחזור עליו שוב ושוב

מקומו של וואלאס בשוק הספרים הישראלי הוא חריג, ולא רק מבחינה מספרית. הטיפול של הוצאת ספרית פועלים בכתבי וואלאס מתבסס ברובו על עריכת קבצים במהדורות שלא הופיעו כמות שהן במקור. קוראי העברית מכירים את וואלאס מבעד לעדשה המובחנת של אלבלך ושל שותפתה המתרגמת דבי איילון, לטוב ולרע. הקובץ "ילדה עם שיער מוזר" (2011) הוא מעין ארוחת טעימות שערכה ההוצאה מכתביו הידועים של הסופר, "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" (2012) הוא ספרון מסאי העומד בפני עצמו כמתבקש (ומומלץ מאוד כשער כניסה לספרות של וואלאס), "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" (2013) יצא לבד גם הוא, כפי שדורש הקונספט, אך "אקספרס הדיבור הישיר" (2015, קובץ מסות), "מיסטר סקווישי" (2016, קובץ סיפורים), "אלו הם מים" (2017, נאום) ו"טבעו של הכיף" הם כולם פרי מלאכת הקיבוץ והעריכה של אלבלך. "לסוכנות של וואלאס אין בעיה עם היצירתיות הזו, להפך", היא מקדימה את השאלה.

הטיפול בהחלט יצירתי, מוקפד, והקבצים מלווים לרוב באחריות דבר מאירות עיניים. אולם מטבעו של החופש העריכתי לחשוף את ההוצאה גם לביקורת. במפעל התרגום של וואלאס יש משהו קמצני במקצת, המשחרר לקהילת הקוראים והקוראות מנות קצובות ומתונות, שתחת אמתלות קונספטואליות שונות מייצרות ריבוי של כותרים המסתמך על נכונותם לרכוש קובץ חדש כמעט מדי שנה. השיא מגולם בספרון "אלו הם מים", נאום מעורר השראה שנתן וואלאס בפני בוגרי קולג'. הנאום יצא פעם אחת בקובץ "ילדה עם שיער מוזר", ולפני כשנה יצא שוב כספרון בעלות 66 ש"ח המותח את הנאום עד קצה היכולת ומקדיש עמוד אחד לכל משפט. "עריכת כתבי וואלאס בעברית היא שליחות בעיניי, והמחשבה האחרונה שמנחה אותי כעורכת וכמו"לית היא לסחוט את הצרכן. במקרה הזה קיבלתי השראה ממהדורה אמריקאית. לכל משפט בנאום הזה יש משמעות, וכשהוא מוצג ככה הוא נקרא באופן שונה. הרגשתי שמדובר בשירה של וואלאס ושיש ביכולתו של הפורמט לטעון בטקסט משהו חדש. זה גם הטקסט הקל ביותר שלו, מאחר שמדובר בנאום, ולכן הוא משמש גם כדלת כניסה למי שעדיין לא התוודע אליו".

מצב העניינים הוליד תופעה משונה נוספת בתיווכו של הסופר לקהל הישראלי: הרומן הגדול ביותר של וואלאס ("Infinite Jest"), זה שקנה לו את תהילתו בארצות הברית ונכנס לרשימת 100 הרומנים הגדולים של מגזין "טיים", עוד לא הופיע בעברית. הרומן מכיל יותר מ־1,000 עמודים, ותרגומו מצריך עבודת נמלים ואומץ מו"לי יוצא דופן כשמדובר בשוק קטן כמו השוק הישראלי. ההוצאה נענתה לאתגר, והרומן מתורגם כעת על ידי מיכל ספיר תחת הכותרת "מהתלה אינסופית". העבודה עליו צפויה לקחת עוד שנתיים לפחות, אם כי יש מי שמראש מטיל ספק בחשיבות האירוע. גלסנר ואלבלך אפילו לא צלחו את הרומן, והאחרונה מעידה שמן החלקים שכן קראה כלל לא בטוח שזו היצירה הטובה ביותר של הסופר.

עד אז יש לקהילת המעריצים בישראל את קובץ המסות "טבעו של הכיף", שיצא כאמור בשבועות האחרונים לקראת שבוע הספר ומכיל כתבים על ספרות. "וואלאס עצמו הודה שהיה מכור לטלוויזיה, ובספר הזה הוא שואף למצוא בספרות אמירות על ההווה, משהו שמתעלה מעל הפונקציה הבידורית של הטלוויזיה, בחברה שמכורה לבידור", אומר גלסנר. אלבלך, מצדה, נחושה לפרסם עוד קבצים של וואלאס בעברית, וסיפור האהבה בינו לבין הקהל הישראלי יוסיף להיות משובש ולא חף מבעיות, אם כי בעת ובעונה אחת גם קסום וכן להפליא.

כדאי להיות אמיץ

על חוויית הקריאה המתסכלת והמשחררת ברומן בן 1,100 העמודים "Infinite Jest" | עמית קלינג

את שם הרומן הגדול שלו, "Infinite Jest" – "הומור אינסופי" – דיוויד פוסטר וואלאס שאל מ"המלט", שם הנסיך הדני מתאר בדרך זו את תכונותיו של ליצן החצר שלו יוריק, שאת הגולגולת שלו הוא מחזיק. זה שם הולם לספר שגרעין העלילה המסועפת עד כאב שלו הוא מרדף אחר העותק היחיד של סרט שהוא כל כך מבדר שמי שרואה אותו לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלראות אותו עד שהוא מת, מורעב ומותש על הספה (כן, זו פחות או יותר אותו רעיון של מערכון "הבדיחה הרצחנית" מ"הקרקס המעופף של מונטי פייתון"). זה שם לגמרי הולם לספר אינסופי למראה, בעובי 1,100 עמודים ועוד קצת. אבל זה לא בדיוק ספר שנקרא בנשימה עצורה, או בסשן אחד.

הספר הוא גם על עוד כמה דברים, כמובן. הוא על משפחה של גאונים מתוסבכים, שאפתנים וחסומים רגשית, מין גרסה מטורללת ובעיקר חסרת רומנטיקה של משפחת גלאס האומללה של סלינג'ר. הוא על טניס (וואלאס ניסה ונכשל להיות שחקן טניס מקצועי בנעוריו). הוא דיסטופיה שבה אף אחד לא בטוח באיזו שנה הוא חי כי לשנים כבר אין מספרים אלא שמות של נותני חסות. הוא רומן ריגול, פארסה מופרעת, וגם תיעוד של גמילה מסמים, תהליך שוואלאס הכיר מקרוב. אי אפשר באמת לסכם את העלילה שלו ובקושי אפשר לעקוב אחריה כמו שצריך. הספר הזה משנה נושא, או כל כמה עמודים, או סתם כשרצים עם העיניים על משפט ארוך מדי ולא בטוחים בכלל מה קוראים.

זה נשמע כמו חוויה מתסכלת, וזו באמת חוויה מתסכלת, ואין מה לצאת אליה אם לא מרגישים מאוד מאוד בנוח לקרוא רומן מסועף באנגלית. החוויה הסיזיפית המלאה היא, אגב, לא להתפשר על עותק קינדל אלא לסחוב ממקום למקום את העותק הפיזי, לבנה כחולה עם פונט ירוק עצום על העטיפה, להתבלבל עם הערות השוליים האינסופיות (סימן ההיכר של וואלאס) ולא להבין איפה היית לפני עשר דקות ומה לעזאזל אתה קורא. ועדיין יש משהו מסחרר לגמרי בלצלוח ככה את כל העמודים, אם משחררים את הצורך בהכרח להבין הכל ונהנים מהבלגן והבלבול שבקריאה. בקיצור, לקרוא את "Infinite Jest" זה לאמיצים – וכמו בכל דבר אחר בחיים, כדאי להיות אמיץ. ואם עברתם את זה, לכו מיד לאב הרוחני של וואלאס, תומס פינצ'ון – "Gravity's Rainbow" ו"V" שלו, שגם הם לא תורגמו לעברית, הם חוויות דומות אבל מסחררות, מצחיקות ומופרעות אפילו יותר.