תת מודאג: צמחים מקסיקניים, שיחה עם שמאנית וגיחה לבני ברק בדרך לפענוח החלום
מצויד בחרדה קיומית, בשמונה דולרים ובמוח שמוכן להשתתף בניסוי, יצא כתבנו להרפתקת סמי שינה מיוזעת שתציל אותו מעצמו, או לפחות תארגן לו חלומות צלולים וחדים יותר. האמצעי: קליאה זקטצ'יצ'י - "צמח האלוהים" בפי אינדיאנים משבט הצ'ונטל המקסיקני, שמאמינים שמישהו שם למעלה שולח להם מסרים במהלך הלילה
משבר רבע החיים איננו עניין של מה בכך. לאחרונה נודע לי שאחוז גבוה מהילדים שכיכבו לצדי בפסטיגל 97' ממשיכים לסלול את דרכם לתהילה בבית צבי, בעוד שאני התגלגלתי לחיים סטודנטיאליים אפורים בלי עתיד, תקווה וחלום. לא רק שלוגיקה תבונית לא תצליח לחלץ אותי מהם, אני די משוכנע שהיא זו שהביאה אותי לכאן מלכתחילה. החיים שלי נגמרים בקרוב, ואין לי כוונה לחכות עד שאהיה אלמן בן 60 כדי לצקת בהם משמעויות מיסטיות. פרויקט החלומות של Time Out הגיע בתזמון מנצח. אוכל לחקור את חלומותיי ולמצוא תשובות לשאלות המעסיקות כל אדם מן השורה: מהו הייעוד שלי, מתי אמצא את האחת ואיך קרה שרכבת מרכז ורכבת צפון הן בעצם אותו מקום בדיוק? אחרי שאבין את החלום, זה רק עניין של זמן עד שאפצח גם את העתיד והתקווה.
מולי עמד מכשול זניח: אני לא זוכר את החלומות שלי. מעולם לא זכרתי אותם, ומלבד כמה הבזקים שבדרך כלל מתלווים ליקיצות משנ"צים אין בידיי שום ראיה לכך שהמוח שלי בכלל מסוגל לזה. מה שכן הצלחתי לזכור הוא שיש לי חבר ותיק בשם הבדוי חזי, סוחר באסיד ואנציקלופדיה מהלכת למשני תודעה, שציין בפניי בעבר שישנם לא מעט חומרים הנותנים מענה לאנשים בעלי תת מודע בלתי מתפקד.
כשנפגשנו הוא הזכיר רשימה ארוכה של חומרים העשויים לחדד את החלימה – מסמי הזיה כמו אסיד, פטריות ו־DMT ועד צמחים חוקיים עם שמות מצחיקים כמו קליאה זקטצ'יצ'י (Calea Zacatechichi). “איפה אני משיג את הצ'יקיטיטי הזה?" שאלתי, וגיליתי תעשייה בועטת של משלוחי צמחים ועשבים אקזוטיים באינטרנט. אתרים כמו herbalfire ו־bouncingbearbotanicals מזינים עשרות אלפי יאפים ברחבי העולם בצמחים בעלי סגולות שונות, ויש להם גם כמה דברים מעניינים יותר מתרכובות, לסובלים ממעי רגיז: תוכלו, לדוגמה, לרכוש דרכם באופן חוקי את כל המרכיבים הדרושים להכנת חליטת אייוואסקה (תערובת הזייתית פופולרית בקרב שמאנים בדרום אמריקה, ותרמילאים ישראלים שתופסים עליהם טרמפ) ולהכין אותה בבית. קחו בחשבון שהחוקיות תתאדה עם ערבוב החומרים.
בעצתו של חזי הזמנתי מבאונסינג בר 28 גר' של עלי קליאה (שמונה דולר). בפי האינדיאנים משבט הצ'ונטל המקסיקני מכונה הקליאה “צמח האלוהים", מאחר שהם מאמינים שהוא משמש אותם לקבלת מסרים אלוהיים במהלך החלימה. בפי אנשים אומללים שאינם מאמינים בכלום הוא מכונה “עשב החלום" היות שהוא גורם לחלומות צלולים (חלומות מודעים שלעתים ניתן לשלוט בהם), מציאותיים וחדים יותר. הוספתי לעגלה 450 גר' של עלי מאגוורט מיובשים (12 דולר) מכיוון שהם אמורים לתרום לזיכרון החלומות, אבל בעיקר כי הם נשמעים כמו משהו שסוורוס סנייפ היה מוסיף לשיקוי פולימיצי. את כל זה הזמנתי מארצות הברית במשלוח אקספרס כדי שאספיק להתנסות בכל אחד מהצמחים במשך כמה ימים, לפני מועד הגשת הכתבה. זה היה לפני שבועיים, כאשר הייתי עדיין צעיר ותמים.
תנו לי לישון על זה
דואר ישראל הוא מוסד עם אג'נדה חברתית בלתי מתפשרת. הם לא נוהגים להפלות אף משלוח לטובה, אפילו אם זה כל הרעיון. שום הסבר אחר לא יניח את הדעת מול העובדה שהצ'יקיטיטי שלי הסתובב בישראל ארבעה ימים עד שקיבלתי אותו. כשיצרתי קשר עם דואר השליחים, הפקידה הבטיחה לי שהשליח יתקשר אליי לפני הגעתו. הוא הגיע אך לא התקשר, ובמקום חבילה הותיר רק פתק על הדלת וניחוח של מסטיק פירות. יום לאחר מכן פקידה אחרת הסבירה ש"לשליח אין טלפון". אם לילדים באפריקה אין טלפון, לאיש לא צריך להיות. “אז מה אני יכול לעשות כדי לקבל את החבילה לפני סוף השבוע?" שאלתי. “אתה יכול לבוא לקחת אותה מהמחסן שלנו בבני ברק", השיבה הפקידה. אם היא צריכה לבלות את היום שלה בבני ברק, גם אני צריך. כך מתנהלת חברה סולידרית.
אז במקום לפתוח את בוקר יום שישי בקומפלט אצל הבן של הסורי, קילפתי קלמנטינה על קו 40 (לא לזה התכוונתם ב"כבדו את אורחות חיינו", נכון?) בדרך למחסני הדואר ברחוב הלח"י. חזרתי משם עם החבילה המיוחלת, ובה שקית קטנה של עלי קליאה שהזכירו וויד מקוסס, וכמות ענקית של מאגוורט שנראתה כמו נסורת של אוגרים והייתה יכולה לעבוד נהדר גם כתוספת למוזלי פרווה ב"טבעונים שמדכאים אותי". האם עליי לעשן את זה, או שמא עליי ללעוס את זה, כפי שהיו עושים אבותיי בצנעא שבתימן? לבסוף בחרתי בצורה ההולמת ביותר את גילי המנטלי – חליטת תה.
כאמור, היה עדיף להתחיל בכמויות קטנות ולהתנסות בשני סוגי הצמחים לסירוגין. אבל סאגת הדואר שללה ממני את הפריבילגיה הזו והותירה לי שלושה לילות בלבד עד הדדליין. לא הייתה לי ברירה אלא לדפוק לעצמי את המוח. בלילה הראשון רקחתי עם חזי קוקטייל של 5 גר' קליאה ו־28 גר' מאגוורט לכל אחד מאיתנו. בישלנו אותם על אש קטנה כעשר דקות, ולאחר מכן סיננו ומזגנו את התה לשתי כוסות. “אם משהו קורה לי", אמרתי לו, “אני רוצה שתוקם קרן לזכרי שתפעל לייעול שירותי הדואר בישראל".
בשפת היומיום נהוג להשתמש בתואר “הכי מגעיל שטעמתי בחיים" באופן בלתי אחראי. אני מציין זאת כדי להבהיר שתה הקליאה והמאגוורט היה באמת הדבר המר והמגעיל ביותר שטעמתי מימיי. אם הייתי מתמודד ב"אפקט הפחד" הייתי מוכן לנסות אשכי בופלו, תיקן גרמני ושייק רימות לפני שהייתי שותה כוס נוספת מהדבר הזה. חזי, שנכנס לכל הסיפור בהתנדבות, ויתר אחרי השלוק הראשון. אני הצלחתי לשתות שני שלישים מהתה (אחרי שדולל במים ובארבע כפות דבש) עד שנשברתי. קינחנו בג'וינט, לאחר שדחיתי בנימוס את ההצעה לחסל את גר' ההרואין שהיה לו בכיס.
בלילה הראשון לא קרה כלום. הלכתי לישון מסטול מהתחת, רוצה לומר – הוויד בא לחזק ויצא מחוזק. בבוקר לא זכרתי דבר, על אף שדאגתי להניח פנקס ועט לצד המיטה. חרד מהמחשבה על מפגש נוסף עם תה המוות, החלטתי, לקראת הלילה השני, לנסות לעשן את הקליאה עם טבק. גלגלתי שלושה קינג סייזים ביחס של 70:30 לטובת הקליאה, ועישנתי אותם בליווי יין אדום על הבר של הקורדרוי. עישון הצמח מריר במידה נסבלת ומפזר ריח של תה צמחים. למרבה הצער הוא משך לכיווני רק ילדים פרובינציאליים שרצו לשנורר שאכטות.
בבוקר מצאתי בפנקס החלומות שלי הפתעה. “ארגנתי יריד מיוחד בשוק הכרמל", שרבטתי לעצמי בכתב קריא בקושי. “בבסטה אחת ישב ערן (חבר מהתיכון שלא נשמר עמו הקשר) ואבא שלו (שגולם על ידי מוכר הזיתים שלי) כעס, בגלל שהוא בחר להגיע ליריד אף שקבע ללכת איתו למשחק כדורגל. האב התכוון להכות אותו, אבל התחרט ברגע האחרון". לצד זה תוארה סצנה נוספת מאותו אירוע: “בבסטה שליד עבדה חולית (הלוא היא עורכת התרבות של Time Out). הבסטה של ערן הסתירה את שלה, ולכן הצטערתי שהבאתי אותו".
בקיצור, היריד שלי היה דאונר רציני. אבל העובדה שהצלחתי לדלות שבבי אינפורמציה ממה שחלמתי לא מובנת מאליה. זה לחלוטין לא היה חלום צלול, אך מהמעט שאני זוכר הוא היה מעניין (היו בו כמה דמויות, ולכל אחת מניע שהתברר רק תוך כדי ההתרחשות) ומוחשי מהרגיל. נראה שהשיט הזה באמת עובד.
כדי לברר מה כל זה אומר עליי פניתי לאלה שונייה, נצר לשמאנים צוענים ורבנים קבליסטים ובעלת דוקטורט לייעוץ מטפיזי. “אתה נמצא בתקופת חיים בלתי מאורגנת (שוק), מנסה לארגן את חייך (ארגון הבסטות) וייתכן שאתה צריך לעמוד על מקח וממכר כדי לשפר את מעמדך", הסבירה לי שונייה. “יש לך כמה קשרים בלתי פתורים עם דמויות מאיימות וסמכותיות (אביו של ערן), שבהם המוטיב המוביל הוא כעס, וגם יחסים מעורפלים עם דמויות נקביות (חולית), שבהם המוטיב המרכזי הוא רגשי אשם. נוסף על כך, עולה בחלום שאלה על דרכך המקצועית – האם אתה מעדיף את האווירה הצבעונית, החופשייה והבלתי רשמית של השוק, או משהו רשמי ובטוח, אך גם מגביל יותר?".
הפרשנות של שונייה, שהייתה רחבה ומורכבת מהסיכום הקצר שהבאתי כאן, הפתיעה אותי בכוח השכנוע שלה. היא הקדישה תשומת לב לכל פרט שהזכרתי, גם לאלו שנראו שוליים לכאורה, וברוח תיאורי המקרה הפרוידיאניים התחשבה בכל אחד מהם בהסבר העל. אך אולי המסקנות שלה קלות מדי: כעס דו כיווני על דמויות גבריות ורגשי אשמה כלפי דמויות נשיות הם שני מרכיבי היסוד של כל פסיכופתולוגיה גברית. אם הגברת שונייה ניתחה לעומק את נפשו של דוש אחד במהלך הקריירה שלה, היא למעשה הבינה כבר את כולם.
השאלה המרכזית שהופנתה אליי מעסיקה אותי עד לרגעים אלה. האם עליי ללכת בעקבות החלום של ילד הפסטיגל ולנסות את מזלי בעולם ה"שוקי", הצבעוני והבלתי רשמי של עסקי השעשועים, או שעליי להישאר במקום העבודה הרשמי והבטוח שלי, שבו משלמים לי בשביל לעשן צמחים מקסיקניים שהזמנתי מהאינטרנט? אני עדיין לא יודע. כך או כך, נראה שאין לי מה לחפש בענף הפקות הירידים.