אף אחד לא ביקש אלבום אמביינט מלא בחלילים מאת אנדרה 3000, אבל הנה אנחנו כאן. מתן שרון לא ציפה לשום דבר ולכן לא יצא מאוכזב, רק מנומנם. אז הוא כתב ביקורת שינה על אלבום שלא משנה לאף אחד שום דבר. וזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לעצום עין
אין שום סיבה שתתאכזבו מאלבום האמביינט-חלילים של אנדרה 3000, נשבע לכם. לא בטוח שכולכם תשרדו האזנה מלאה ל-87 הדקות של צלילי כלי נשיפה עדינים וגרגורים קלים, אבל אין שום סיבה שתתאכזבו שהראפר הכי גדול שעדיין חי כבר לא עושה ראפ. אז מה אם הוא משתמש באוויר שלו כדי לנשוף באיזה חליל פרואני במקום כדי לירוק טקסטים מבריקים? אין מה להתבאס. אני בהחלט לא התבאסתי, וזה למרות שאני צמא לכל מילת ראפ מהיוצר הנפלא הזה. ואלבום אינסטרומנטלי לא עונה על הצורך הזה.
ובכל זאת, שמחתי לשמוע ממנו קול, גם אם זה רק קול חליל. כבר השלמתי עם העובדה שלא אקבל לעולם אלבום ראפ נוסף מאנדרה 3000, אי שם באיחוד האחרון של אאוטקאסט ב-2014, כשעלה חסר חשק לבמת קואצ'לה. הלב שלו כבר לא היה שם, ולאמסי שהוא כולו לב אחד גדול, זה אמר הכל. מבחינתי, אנדרה כבר נתן את כל מה שהיה לו לתת לעולם בחמשת אלבומי המופת של אאטקאסט (בסדר, גם בקצת מ-Idlewild). ועצם העובדה שהוא עדיין קיים בעולם – צץ מדי פעם באיזה וורס אורח נדיר או סרטון מוזר שלו מנגן חליל ברחוב – עשתה לי טוב בנשמה.
לכן כששמעתי שאנדרה מוציא אלבום סולו, ושזה יהיה אלבום אמביינט אינסטרומנטלי – או כהגדרתו, "No Bars" – לא התבאסתי. כי מראש לא ציפיתי לכלום ושום דבר. אפילו לא לחליל. אני גם לא יכול לומר שהופתעתי, כי עקבתי בקוצר רוח אחר כל הופעה פתאומית ברחוב של החלילן מהמלין 3000, כפי שנתפסה במצלמתם של עוברי אורח. בעיקר צחקתי, למען האמת. לפני כארבע שנים, כשיצא "Come Home", שיתוף הפעולה שלו עם אנדרסון פאאק, כתבתי "יש בית חדש של אנדרה 3000 ואני שוקל לשמוע בכל יום מילה כדי שהוא יחזיק ליותר זמן". עכשיו מצאתי את עצמי מתלבט אם בכלל דחוף לי לשמוע שעה וחצי של חלילים מהראפר האהוב עלי.
ובכל זאת, בחצות ליל חמישי האחרון מצאתי את עצמי בוהה בספוטיפיי, לוטש את עיני מול אלבום חדש של אנדרה 3000, מחזה שלא חשבתי שאראה, גם אם הוא קצת מחולל. "New Blue Sun", הוא נקרא, ושמות 8 הקטעים שבו ארוכים מדי מכדי שאפרט, אבל הם כנראה שורות הראפ הלא סדורות שהוא היה חייב איכשהו להוציא ממנו. חוץ מזה, כולו בחלילית. לא (בהכרח) כלי הנגינה, אלא השפה. תופים עדינים, פעמוני רוח, והמון המון חלילים שונים. כלומר, זה לפחות מה שהצלחתי לקלוט משלושת הקטעים הראשונים, 36 הדקות הראשונות של האלבום. אחריו נרדמתי.
להגנתו של אנדרה, אני מודה שהאזנתי לאלבום בשעת לילה, בעיניים עצומות, במיטתי החמימה, ומתוך כוונה מלאה להירדם. לא יודע, לא היתה בי אנרגיה להקשיב בערנות מלאה לאלבום אמביינט רחפני, אז החלטתי לשים אותו ברקע לקראת שינה. זו היתה ההירדמות הכי טובה שהיתה לי בחודש וחצי האחרונים. נפלתי לשינה עמוקה ונינוחה, נטולת חלומות ורגועה במיוחד. למחרת כתבתי, חצי בצחוק, "ביקורת בזק על אלבום האמביינט של אנדרה 3000: השנצ הכי טוב שישנתי בחיי". אבל בצחוק הזה היה אמת. זה לא שאני זר לכוחו המרדים של האמביינט, אבל הופתעתי מכמה שזה היה מרגיע, והכניס אותי למוד שינה.
אני אוהב לישון, מפעם לפעם, עם אלבומים ברקע. לא פלייליסט, אלבומים. זה הרגל שאספתי בשנות נעורי עם אלבומי ראפ עמוסי מילים ושכללתי להרגל נעים יותר עם אלבומי סול בבגרותי. ולאורך השנים זה אפילו היה הרגל שעזר לי להבין יותר לעומק אלבומים שהכרתי – לפעמים הרגע הזה לפני שנופלים לשינה, כשזה רק אתם והמוזיקה, מגלה הפתעות גם במוזיקה שהכרתם מאז ומעולם. לכן הרגשתי שדווקא ההיכרות התת הכרתית שהיתה לי עם האלבום היא מה שהייתי צריך כדי ליהנות ממנו. גם למחרת, בליל שישי, שמתי אותו לפני השנה. הפעם החזקתי עד הטראק הרביעי, אז החליל מתחיל להיסדק למה שנשמע כמו רסיסי קול דיגיטליים. זו המחשבה האחרונה שהיתה לי לפני ששוב שקעתי לשינה עמוקה ונעימה.
קל מאוד לצחוק על אלבום האמביינט וחלילים של אנדרה 3000. אני אהיה הראשון להודות, והראשון לצחוק על זה. אבל תמיד היה קל לצחוק על אנדרה – לעד אזכר במערכות המופת של Key & Peel על למה אאוטקאסט התפרקו. והם אכן דייקו, אנדרה הוא סוג של שדון מהאגדות, איש חופשי לחלוטין שיכול להוציא אלבום חלילים אחרי היעדרות של 20 שנה, ועדיין להיות הדבר הכי מדובר בעולם הראפ. כזה הוא, קסם מוחלט, אנומליה הזויה, היפי מתוק וגאון. פשוט גאון.
אין לי מושג אם יותר מדי מהגאונות הזו מתבטאת באלבום החדש שלו. אין לי את היכולת לשפוט אמביינט בכלים מוזיקלים. ספק אם גם פיליפ גלאס יכול. אני גם בספק אם האלבום הזה ישאיר חותם משמעותי איפשהו בעולם, מעבר ללהיות מוזיקת רקע נעימה.
אבל אני כן יכול להגיד איך האלבום הזה מרגיש לי, וחרף הכל – הוא מרגיש טוב. הוא עוטף ואיטי וחלילי ועדין, ובעודי כותב את הטקסט באחר צהרי שבת, שמתי אותו ברקע כדי לשמוע אותו לראשונה מראשיתו ועד סופו. אני כרגע לקראת חלקו האחרון של הטראק השישי. יש חריקות חליל עמוקות ברקע, ומעליהן חליל קליל ומרחף שמודגש בעזרת מקל גשם. אני אחרי חומוס של צהריים, האוויר נעים, והמיטה קוראת. אין לי מה להתאכזב מאלבום שמרדים אותי לישון ככה. למעשה, בלי לדעת זאת, אנדרה 3000 סיפק לי בדיוק את מה שהייתי צריך כרגע. קצת מנוחה.
