חריפה אש: המסעדה התאילנדית שרצתה להיות דוכן אוכל רחוב

הדבר הראשון שצריך לעשות לפני שמגיעים לאהן תאי זה התאמת ציפיות, כי הדיבורים על "מסעדה תאילנדית שמתמחה בגריל איסאני" הם, איך נגיד את בעדינות, קצת גדולים. פחות בגלל האוכל, כי הוא דווקא מוצלח למדי ולגמרי תאילנדי, ויותר בגלל עניין "המסעדה". עזבו את זה שהמקום נראה בדיוק כמו המקום לידו – דוכן סנדוויצ'ים שהוציא החוצה כמה מקומות לשבת. תתעלמו מכסאות העץ המתקפלים שגם אם הם היו רוצים להיות פחות נוחים, לא היה להם לאן לרדת. אל תגידו מילה על השולחנות הזערוריים שלנסות להניח עליהם שתי מנות זה תרגיל הנדסי שדורש תואר שני בטטריס.

>> המסעדות הכי טובות בתל אביב: בכמה מהן ביקרתם?
>> הבראנצ'ים הכי טובים בתל אביב: בכמה מהם אכלתם?

מה שהכי חשוב לדעת בעניין "המסעדה", הוא שבאהן תאי אין שום יכולת לוויסות מנות. כל מה שאתה מזמין פשוט יוצא. היה רגע שעל השולחן שלנו היו 5 מנות במקביל. וזה כאמור שולחן ממש קטן. כל כך קטן שהמלצר (חביב מאוד ברמה האישית אבל אסון מקצועי מהלך) הביא כסא מתקפל (!) להניח עליו חלק מהדברים. מסעדה? כנסו למוד תאילנד ותחשבו שהגעתם לדוכן אוכל רחוב עם שולחנות. ועכשיו, אחרי שישרנו קו לגבי העניין הזה, אפשר להפסיק לקטר כמו הזקן המריר שלרגע הייתי, ולהתחיל להנות מהאוכל.

סום טאם פפאיה. אהן תאי (צילום: יעל יצחקי)

למשל מהסום טאם פפאיה. כאן נכנס עוד אלמנט חשוב של באהן תאי, כי השאלה המרכזית לגבי הסלט המאוד מוצלח הזה היא אם הוא יותר טעים או יותר חריף. והוא ממש טעים, עם רוטב מאוזן להפליא. כלומר מה שהצלחתי לשים אליו לב בין רגעי השריפה על הלשון. ולמרות הכל, הקרירות של הסלט עובדת נהדרת עם החריפות ומשגרת לך זכרונות נעימים של טעמים ממקומות רחוקים. זה מאוד כיף, בעיקר אם יש לך מים בכוס ממש קרובה כדי להרגיע את התבערה. רק אל תתלהבו מזה ששרדתם את החריפות, כי זה הולך להיות מוטיב חוזר לאורך הערב.

עם הסלט הזמנו גם מנה של עור עוף פריך, וזה כנראה היה הדבר הכי טוב שעשינו בתקופה האחרונה. ברור שזה נשמע נורא, אין ויכוח. ומבחינה קרדיולוגית יש לי חשד שמדובר בפשע חמור, אבל זה כל כך מוצלח שזה פשוט לא חשוב. זה הקרנץ' המושלם. זה משהו שהוא בין צ'יפס לשניצל, אבל עם רמת קריספיות של ביסלי גריל. וטובלים את זה ברוטב של סום טאם, כך שיש קצת רטיבות, ומכה של מתוק ושל חריף והכל ביחד מתפוצץ (או ליתר דיוק מתרסק) לך בפה באופן רועש ומהנה במיוחד. וכולה 15 ₪. כמה זה מוצלח? הימור שלי – עוד הקיץ יהיה בכרמל דוכן שימכור מנה כזאת בקרטון עם כוסית קטנה בצד לרטבים.

חריף כבר אמרנו? כי חריףףףףף. אהן תאי (צילום יעל יצחקי)

הגאי יאנג איסאן, ירך עוף בצלייה איטית ומעושנת, תואר בתפריט כמנת הדגל של הגריל האיסאני. במציאות, התברר שהדגל ירד לחצי התורן. זאת לא מנה גרועה או לא טעימה. העור של העוף המשיך את המוטיב הקודם והיה קריספי באופן מושלם. אבל אחרי הסערות של המנות הקודמות זה היה משעמם עד סתמי עם יבשושיות משתלטת. רוטב טוב אולי היה יכול להציל את האירוע, אבל המטבל דמוי סחוג ברמת חריפות משוגעת שהוגש עם העוף לא באמת תרם לטובת העניין.

הלארפ גאי, פרגית קצוצה בסלט עשבים, החזירה את העניינים לצד החיובי. יחד עם הפרגית הוגשו "צלוחיות" כרוב והשילוב בין הרכות של הפרגית לכרוב נתן ביס נהדר. תוסיפו לזה רוטב נהדר, מתוק-חמוץ-מתוק, יחד עם הרעננות של העלים, ותקבלו מנה מוצלחת להפליא. בעיקר השילוב של הכרוב שקצת מוריד את רמות החריפות לדרגה של רק דמעות בעיניים.

הטום סאאפ, מרק חריף עם קוביות בקר בבישול ארוך, הגיע בסיר המרק היפה ביותר שקיבלנו אי פעם במסעדה. הוא, אגב, לא הגיע לשולחן, כי בשלב ההוא השולחן (כבר ציינתי שהוא ממש קטן?) והכיסא הנוסף כבר היו מלאים. אבל הוא הגיע לשולחן ליד אז זרמנו. והוא באמת היה יפה. ואז כשהרמנו את המכסה גילינו שאכן מדובר בסיר מהמם, אבל גם בסיר שטוח שבהגדרה הוא הדבר הכי לא פונקציונלי בהיסטוריה למרק. ויותר גרוע – שכל העבודה שהשקענו בלמזוג את המרק הייתה לחינם. הבשר היה טעים, במגבלות הז'אנר, אבל המרק עצמו היה חריף ועוד יותר מזה מלוח. לא קצת מלוח. ממש מלוח. ואתם יודעים מה מלח עושה? הוא מעצים חריפות.

טעמים תאילנדים אותנטיים. אהן תאי (צילום יעל יצחקי)

מזל שעל השולחן כבר חיכה הקארי. בחרנו ללכת על קארי עם נתחי דג וזאת הייתה בחירה אדירה. קודם כל כי הקארי עצמו היה פנטסטי. הוא היה עשיר אבל לא משתלט. עדין אבל עם נוכחות. מפוצץ בירקות טעימים אבל משאיר את הבמה לדג שהיה עשוי באופן מושלם, חתוך לגודל ביס, עטוף בחליפת קארי מחמיאה והכי מדהים – לא מאוד חריפה. כלומר היה חריף, אבל יחסית למה שעברנו עד עכשיו זה לגמרי היה עדין. הביקורת היחידה על המנה היא כמות האורז שמוגשת איתה. אם היינו צריכים להזמין עוד 3 (שלוש!) מנות אורז, יש מצב שקעריות האורז שלכם קטנות מדי.

>> ביקורת מסעדות: המסעדה שתמיד שווה נסיעה מיוחדת צפונה
>> ביקורת מסעדות: בשבוע שעבר אכלנו בשילה והיה טעים. אבל יש אבל

וכרגיל, בדיוק כשחשבנו שיותר טוב מזה כבר לא יהיה, הגיע המנה הטובה ביותר של הערב – נאם טוק נואה. קודם כל נגיד שהעובדה שזו המנה האחרונה שהגיעה לא תואמת שום הגיון קולינרי. אתה לא מגיש סלט אחרי הקארי, גם אם הוא מגיע עם נתחי בקר צלויים. באותה נשימה גם נגיד שזה ממש לא חשוב, כי זאת מנה כל כך טובה שאפשר וצריך לאכול אותה בכל רגע אפשרי. גם כקינוח לארוחת בוקר ב-2:30 בלילה. בסוף זה סלט. אין דרך לעקוף את זה. אבל זה לא סלט ירקות שהוסיפו לו בשר. הפוך. זה בקר שעשוי למידת עשייה נדירה ומתובל באופן מעורר קנאה שעטוף בירקות וברוטב שלהם. בשלב זה לא יפתיע אותכם לשמוע, אפשר להניח, שהוא גם חריף. אבל השילוב הזה יוצר ביס כל כך לא צפוי, כל כך טעים ונעים, שאין שום דבר שאתה יכול לעשות מלבד לקחת עוד ביס מהר לפני שייגמר.

קארי ירוק. אהן תאי (צילום: יעל יצחקי)

בשלב הזה, שוב כרגיל, נאלצנו להתמודד עם דילמת הקינוחים. כרגיל יצאנו קטנים והזמנו שניים. באופן פלאי אחד מהם נגמר וכך מצאנו את עצמנו מול בננה לוטי. יש מעט דרכים לקלקל בננה לוטי. בצק שלא טוגן, כמו שהיה במספר חלקים במנה שלנו, היא בהחלט אחת מהן. זה כמובן לא הפריע לנו לסיים את המנה, או לפחות את הבננות, אבל זה כנראה לא מה שנזכור לטובה מהמקום.

אהן תאי, לפחות כרגע היא סוג של הימור. חוסר היציבות והפערים בין המנות כל כך גדולים שהממוצע קצת משקר. כי כשהדברים טובים הם מצויינים וכשהם לא טובים, הם זוועה. וכמו בכל הימור, בסוף השאלה היא מה אתם מוכנים לסכן. אם אתם מחפשים מסעדה נעימה ומתוקתקת בלי נפילות, האן תאי היא הימור די גרוע. אם בא לכם להרגיש לרגע במסעדת רחוב בתאילנד, כולל הנפילות פה ושם ומכות חריפות חסרות פרופורציות, יש מצב שאהן תאי היא לגמרי המקום בשבילכם.

★★★ 3 כוכבים (★★★★ כוכבים אם אוכלים רק את הסלט בקר ואת מנת עור העוף המטוגן)
אהן תאי, לילינבלום 21, ראשון-שבת 23:00-17:00, 058-5521215

סום טאם פאפייה 44
עור פריך 15
גאי יאנג איסאן 64
לארפ גאי 58
טום סאאפ 82
קארי דג 84
קערת אורז 12
נאם טוק נואה 68
בננה לוטי 35