מועדים בשמחה: אכלנו כאן את אחת המנות הטובות בעיר. ונפלנו

תיכף נדבר על שילה המסעדה, אבל לפני זה חייבים מילה על "שילה: המופע הקומי". בכניסה לאזור סגירת החורף של המסעדה (הם קוראים לזה "חצר", אבל הדבר היחיד שהזכיר חצר היה הכיסא גינה שישבנו עליו), יש מדרגה קטנה. ממש קטנה. כזו שלא שמים אליה לב, אלא אם אתה יושב לידה ורואה בלייב מופע סלפסטיק מתמשך. לאורך כל הערב, רוב מוחלט של האנשים שעברו שם מעדו על המדרגה. כולל אנשי הצוות. וזה לא שבמסעדה לא מודעים לבעיה, הם אפילו ניסו לטפל בה. בשני הצדדים של המדרגה יש אזהרות. ברבים! שלטי "זהירות מדרגה" די ברורים. האם השלטים בולטים? בהחלט. האם הם תורמים במשהו? רק להגברת האפקט הקומי.

>> חידון המסעדות של תל אביב: 30 שאלות טריוויה לפודיז
>> ביקורת אוכל רחוב: עכשיו גם בדיזנגוף יש דונר מומלץ

באופן קצת סימבולי, כל הגעה לשילה היא גרסת הקולינריה של המדרגה הקטנה בכניסה. סימני האזהרה הרי לגמרי שם. ואלט פארקינג מפוצץ במכוניות שעולות יותר מהבית שלכם. עיצוב מפונפן. תמחור שמוכיח שלפעמים בושה היא באמת רק סוג של גבינה בלי ניקוד. ועדיין, כבר יותר מ-15 שנה שילה ממשיכה להיות אחת המסעדות הבולטות והנחשבות בעיר. מקום שאתה תמיד שמח שיש אירוע שמצדיק לבוא אליו. כי בינינו, אם כבר להמר וליפול, לפחות שזה יהיה על מצע אויסטרים.
והאויסטרים פה היו הכל חוץ מנפילה. אפריל נחשב לסוף עונת האויסטרים בישראל, פשוט כי קשה לשמר אותם בטמפרטורה הנכונה בקיץ, אבל אלו של שילה לגמרי התגברו על גל החום שעברנו והיו פתיח מושלם לארוחה פלוס תחושה של התערות בסביבה.

סלט הזוקיני הקפיץ את רף ההנאה שלנו, שזה לא מעט בשביל סלט, ודי מרשים בשביל זוקיני. השוס כאן הייתה גבינת ברינלה מטוגנת, שנתנה רכות מהממת לכל ביס ועבדה מעולה עם הקשיו שנתן את הקראנץ'. עכשיו תוסיפו לכל זה קרם פרש מעושן שחיכה בצד נימוס ולא השתלט על הכל כמו שהוא יודע, וכל מה שנשאר לזוקיני זה פשוט להיות ולא להפריע.

שילה (צילום: אנטולי מיכאלו)

הקרפצ'יו סרטנים כחולים, איך נגיד את זה בעדינות, נפל במדרגה הקטנה. עזבו רגע את השאלה העקרונית האם באמת כל דבר שאתה דופק עליו מספיק חזק הופך בסוף לקרפצ'יו, כי הגדרות זה דבר כל כך המוני, אבל הקרפצ'יו הספציפי הזה, הצליח להיות גם אנמי וגם מוגזם בבת אחת. המעיכה של בשר הסרטנים וההצפה שלו בשמן העלימה כמעט לגמרי את המתיקות הטבעית של הסרטן. טיפות הקוויאר השחור מלמעלה לא נתנו מספיק מליחות והכל קצת הלך לאיבוד, עד שפתאום אתה לוקח ביס ובבת אחת פצצה של חמיצות מתפוצצת לך בפה ברמה לא פרופציונלית לכלום.

אבל למה להיות חמוצים (ראיתם מה עשיתי כאן?), כי הנה הגיעה מנת הקוקי סאן ז'ק עם בייקון, קרם תירס ופיסטוקים. והיא מושלמת. אין פשוט מילים להסביר כמה הדבר הזה מוצלח. גם צדפות שניצלו בדיוק למידה הנכונה עם צריבה ראויה. גם בייקון אדיר, מהז'אנר הבשרני שנותן מרקם אחר לגמרי ומליחות, גם הפיסטוקים. גם אספרסגוס שעוד נותן להכל ליווי נעים, אבל מעל הכל קרם תירס שעוטף את הכל לביס שהוא לא פחות מוואו. כנראה המנה הכי טובה שאכלנו לאורך כל הערב, ואחת הטובות בעיר.

אבל, ונראה שבשלב הזה המוטיב די ברור, אחרי כל שיא כזה, שוב הופיעה המדרגה. הפעם זה היה בצורת מעורב תל אביבי על לחוח, עם צזיקי, בצל וסומק. הייתי שמח לספר לכם איך היה המעורב וממה הוא היה מורכב. או לדבר על הלחוח והטעם שלו. אין שום דרך לעשות את זה, כי כמויות צזיקי בלתי סבירות כיסו את כל האירוע והשתלטו עליו לחלוטין. היה שם לחוח וחתיכות בשר, ראיתי בעיניים שלי, ולמרות זאת כל מה שעבר בטעמים היה צזיקי. ולא תגידו איזה צזיקי שמעיף אותך ליוון. עובדה שלא שברנו את הצלחת.

הרושטי סינטה בקר היה לגמרי מהצד החיובי. נכון, אם הוא היה מחכה פחות זמן ומגיע יותר חם זה בכלל היה מביא אותו לשיאים, אבל גם בגרסתו המעט פושרת הוא היה נהדר. הבשר היה עשוי בדיוק במידה, צרוב מבחוץ ואדום מבפנים, הרושטי היה מוצלח במיוחד ורוטב הדמי גלאס וקוניאק היה בדיוק מה שהם היו צריכים כדי לגרום לנו להאנח בהנאה.

דמי גלאס וקוניאק, בואו נברח לווגאס ונתחתן. שילה (צילום: איליה מלניקוב)

בשלב הזה הייתה הפסקה. לא יזומה מצידנו, אבל החברה הייתה נעימה אז זרמנו. רבע שעה שבה לא קרה כלום. כלומר אנשים המשיכו למעוד במדרגה, כך שאי אפשר להגיד שלא דאגו לנו לשעשוע שיעביר את הזמן, אבל חייבים להודות שזה היה קצת מוזר, בטח לאור זה שבסוף הערב יבואו לזרז אותנו כי אנשים ממתינים בתור.

ואז הגיעו העיקריות ויצרו פיצול בשולחן. כלומר הניוקי בחמאה לבנה פיצל. קודם כל, ממנה עיקרית, שמתוארת כניוקי עם בשר סרטנים, קוקי סן ז'ק ושרימפס קריסטל ומתומחרת ב-168 ₪, אתה מצפה לקבל יותר משני שרימפסים. אבל זה רק תחילת השבר. מצד אחד של השולחן נטען שמדובר במנה מופלאה. שהניוקי מושלמים, שפירות הים עשויים נהדר ושהרוטב מחמיא להכל באופן כמעט חסר תקדים. מהצד השני של השולחן נרשמה פחות התלהבות. הניוקי אומנם היו טובים אבל אפשר למצוא די בקלות טובים מהם בעיר. השרימפס אכן היה נהדר (למרות שבהתאם לתקופה, רק טעמנו כזית) אבל הקוקי סן ז'אק הרגישו בדיוק כמו הניוקי מה שהיה קצת כמו לבן על לבן.

שנייה לפני שיצאנו לדו קרב על הסוגיה הגיע הסטייק ושוב כולנו חזרנו לחייך. גם כאן היו ניוקי, גם כאן הם היו לגמרי סבבה אבל לא יותר. זה לא שינה כלום, כי הסינטה הייתה באמת עשויה לשלמות, עם חלק חיצוני כל כך קריספי וחלק פנימי מדיום שנמס לך בפה והשילוב שלהם ביחד שהוא הגלקטיקוס של הביסים. עכשיו תוסיפו לזה רוטב על בסיס ג'ק דניאלס, שהוא אומנם לא אחד מאבות המזון אבל כיאה לדרום ארצות הברית הוא לגמרי בן דוד רחוק שלהם. ליקקנו את הצלחת, ביותר מאופן אחד.

תשוקה עזה ללקק את הצלחת. שילה (צילום: איליה מלניקוב)

אחרי כל זה קינוחים נראו כמו רעיון ממש גרוע. מה שכמובן לא עצר אותנו אפילו לרגע. כיוון שקינוח הפיסטוק המפורסם של שילה לא היה זמין, הלכנו על שתי אופציות אחרות. הטארט שוקולד הרך היה מאוד מוזר. הוא לא היה רע בשום צורה, אבל עד עכשיו לא ממש ברור לנו מה זה היה בדיוק. התיאור היבש דיבר על בצק פריך קקאו, קראנץ אגוזי לוז, קרם שוקולד, קרמבל קקאו וגלידת שוקולד. מכל זה רק הגלידה הצליחה להשאיר איזה שהוא חותם. כל השאר פשוט היה מלא דברים חביבים בטעם שוקולד.

הקרם ברולה הקאריבי, לעומת זאת, היה סיום ממש מוצלח לארוחה. כלומר קרם ברולה, כן? לא תגידו איזה פסגה קולינרית. וגם זה לא שקיבלנו אותו על חוף ים חולי עם קוקטייל קריר בצד, כך שהוא לא באמת היה קאריבי מבחינתי. ועדיין היה משהו בשילוב בינו לבין הפירות הטרופיים לקוקוס הקלוי, שפשוט עבד והפך אותו לביס סיום נהדר.

>> נוסעים צפונה? אכלנו באורי בורי והיא שומרת על הרמה הגבוהה
>> אם מסעדה מרגישה כמו מלכודת תיירים, אולי היא באמת מלכודת תיירים

בשלב הזה כבר ברור ששילה לא תשתנה. היא תמשיך להיות מסעדה שבאים אליה כדי לחגוג אירועים מיוחדים ותמשיך לחיות על המדרגה. לתת מצד אחד מנות מעולות שעשויות ביד של אומן עם טעם של אירופה, אבל בין לבין גם להזכיר לך את השורשים הישראליות עם חפיפניקיות, עיגול פינות ומשחקי חשבון מקומיים מסורתיים (חמוד שהמלצרית ממליצה לנו על יין אחרי שבחרנו בקבוק והחזרנו את תפריט היינות, חבל שהיא לא סיפרה שההמלצה שלה עולה 30 אחוזים יותר). ואנחנו? כנראה שנתעלם מסימני האזהרה ונמשיך להגיע כדי להנות מהרגעים הממש טובים, וניזכר שצריך לשים לב כי פה ושם יש מדרגה רק אחרי שניפול. ממש כמו מישהו שיושב ערב שלם, רואה את כולם מועדים על המדרגה הקטנה, ואז בדרך החוצה מועד בעצמו. אל תשאלו איך גיליתי.

>> שילה, בן יהודה 182, 03-5221224
★★★★ 4 כוכבים (פלוס בונוס על הוולה פארקינג, כי בניכוי הפלצנות, זה דבר אדיר)

אויסטרים 39 ליחידה
קרפצ'יו סרטנים 120
סלט זוקיני 68
קוקי סן ז'ק בייקון 94
מעורב ת"א 74
רושטי סינטה 98
ניוקי חמאה לבנה 168
סינטה בקר 198
קרם ברולה 52
טארט שוקולד 58