אוכלי סרטים: בחזרה לעתיד של עולם ללא נוסטלגיה
פודקאסט הקולנוע "אוכלי סרטים" חוגג 35 שנה של פצצת הקאלט "בחזרה לעתיד" (וגם את הגעתו לנטפליקס). שאלת השבוע: האם אנחנו הדורות הנוסטלגיים האחרונים?
כאן "אוכלי סרטים" – פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, ונאכל אותו כאן ב"טיים אאוט" וכמובן גם בפודקאסט עצמו. אפשר להאזין ממש כאן:
2020 הייתה שנה שבה תפיסת הזמן השתבשה. חודשים שלמים חלפו כהרף-עין, אבל שעות בודדות של בידוד הרגישו לעיתים כמו נצח. השנה הזאת מסתיימת עוד רגע, ויש תחושה שהכל קרה בה, ובו-בזמן שהיא נעלמה כלא-הייתה. לכבוד תחושת הזמן המעוותת שהמגפה הביאה לנו, העובדה שהסרט עלה לנטפליקס ולכבוד יום הולדתו ה-35 שחל לאחרונה – הקדשנו את טור השבוע ל"בחזרה לעתיד".
"בחזרה לעתיד" מציג זוג חברים בהפרש גילאים לא לגיטימי: מרטי מקפליי, נער אייטיז, גיטריסט, סקייטר, ובכללי מכונת קולנס משומנת וחברו הטוב דוקטור בראון, מדען מטורף, זקן וקולני שממציא המצאות כושלות. באישון ליל השניים נפגשים לנסות את ההמצאה החדשה: מכונית "דלוריאן" אותה הפך הדוקטור למכונת זמן. אחרי שטרוריסטים לוביים מפריעים לניסוי, מרטי נזרק 30 שנה אחורה ומונע בטעות את הפגישה הגורלית בין הוריו. עכשיו הוא תקוע בשנת 1955 ועליו לגרום לאימו להתאהב באביו במקום בו עצמו, לנצח את הבריון המקומי, להתניע את מכונת הזמן בעזרת ברק שיפגע במגדל השעון המיתולוגי, ועל הדרך גם להמציא את הסקייטבורד והרוקנרול.
הסרט סוחף ושנון כידוע, והדינמיקה בין מרטי לדוק טומנת בחובה קסם שמתרחש פעם בדור. ויש המון מה להגיד עליו: מהשפעתו חסרת-התקדים על תרבות הפופ ועד לתסריט הספק-מושלם שלו, מהיותו שיר הלל קפיטליסטי ועד האלמנטים האנטי-אדיפליים שלו (כן יש דבר כזה!). על כל אלו אנחנו מדברים בפודקאסט, אבל נושא אחד לדעתנו הוא המעניין מכולם: הנוסטלגיה.
בשנים האחרונות, אלמנט הנוסטלגיה בצריכת הקולנוע והטלוויזיה השתנה בתכלית. אם בדור הקודם ילדים ראו סטאר וורס בקולנוע, לא הייתה להם את האפשרות לצפות בו שוב ושוב הם חוו אותו כזכרון ונשענו רק על החוויה המקורית. התרבות הפופולרית לאורך השנים הייתה עקבית ונקבעה בלוח השידורים של אותו הזמן. היום אנחנו חיים בעידן הסטרימינג בו הכל זמין לנו בלחיצת כפתור – כל תוכן, בכל שפה ומכל תקופה בדיוק כמו שהוא יצא במקור.
לראות את הטריילר המקורי ולא להאמין:
למצב הזה אנחנו קוראים ה-Event Horizon של התרבות. באסטרופיזיקה Event Horizon היא נקודת הכניסה לחור השחור, כל מה שעובר אותה קופא בזמן ונשמר בצורתו המקורית. אם נחצה אותה, נראה באותו הזמן את כל מה שנכנס לחור השחור בדיוק כמו שהוא היה ברגע שהגיע לשם. בהקבלה לעידן הסטרימינג, כל ילד בונה לעצמו תפריט תרבותי אישי שבונה את הילדות הפרטית שלו, אליו הוא יכול לחזור שוב ושוב, ואלמנט הזיכרון של החוויה הראשונית והחד-פעמית כמעט ומאבד מערכו.
בחזרה לעתיד הוא בעצמו סרט בעל רבדים נוסטלגיים. הוא מצליח להציג עבר ורוד ונעים, כזה שקיים רק בזכרונות, בד-בבד עם התגלית המצמררת שהדברים אף פעם לא קרו כמו שזכרנו אותם. כמו שאנחנו מסתכלים על 1985 במרחק של שלושה וחצי עשורים, כך יוצרי "בחזרה לעתיד" הסתכלו על שנות ה-50, תקופת ילדותם הרחוקה, אליה ניסו לחזור עם מכונת הזמן של הדוקטור ולחוות אותה שוב מבעד לעדשה.
בפרק נארח את היוצר רענן פוגל וננסה להבין האם הקיום של המצב החדש הפך את הנוסטלגיה לאירוע פרטי בלבד והאם היא בדרך להיעלם כתופעה חברתית? ומה היא קשת דמות שטוחה? והאם מרטי באמת חזר לעתיד? מוזמנות ומוזמנים לעלות על הדלוריאן של הפודקאסט ולעוף איתנו ב-88 mph לעבר העתיד של העבר!
"אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע