אומאי היא לא מסעדה. המון מסעדות היו מתות להגיש אוכל כזה

עוד לפני שנתחיל חשוב להגיד דבר אחד מרכזי – למרות שלפחות על פי הכותרת למעלה זוהי ביקורת מסעדות, אומאי איננה מסעדה. כלומר, יש בה את הקטע העקרוני שבו אתה משלם (הרבה) כסף ובתמורה מגישים לך אוכל, ויש מלצרית. ושפית שהיא גם מלצרית. והמון אוכל טעים והמון אלכוהול מצוין. אבל היא לא נראית כמו מסעדה, היא לא מתנהגת כמו מסעדה, אין בה אווירה של מסעדהו כשאתה יוצא ממנה אתה לא מרגיש כאילו יצאת ממסעדה. שזה הגיוני, כי כאמור, זו לא מסעדה.

וזה בדיוק מה שהופך את אומאי לחוויה כל כך מיוחדת. מאוד קל להגיד מה היא לא. הרבה יותר מורכב לנסות ולסביר מה היא כן. זאת אומרת, אפשר כמובן להיות טכניים ולהגיד שזאת ארוחת ערב בסלון בית ביפו. רק שזה מפספס לגמרי את אווירת ה"הארי פוטר" של הכניסה (מומלץ לעבוד על קסמי התאורה שלכם, אל תשאלו איך גילינו). ואת זה שמדובר באחד הלופטים הכי מהממים שראינו. ואת השירותים היפנים עם אסלה שמצוידת בחימום מושב ואור כחול (כהה שעוטף אותך ברחמים). ויותר מהכל זה פשוט לא מתאר מספיק טוב את חווית האוכל.

לא הבישול הביתי שדמיינתם. אומאי (צילום: יחסי ציבור)

כי בואו נודה על האמת. בישראל, בישול ביתי היה תמיד שם קוד לסוג מאוד ספציפי של אוכל שבאופן כמעט אירוני, לרוב בכלל לא מבושל בבית. סירים, פתיליות, מתכונים שעוברים במשפחה במשך דורות (כלומר בהנחה ש"שמים ככה שמן" יכול להחשב כמתכון). אוכל פשוט, זול, מנחם ומחבק (אבל בהסכמה ובהדדיות, כן?).

אבל בשנים האחרונות דברים קצת השתנו. ההצלחה של "בואו לאכול איתי" הביאה איתה "בישול ביתי" מסוג חדש לגמרי בצורת ארוחות ערב בבתים של אנשים. אתה יודע לבשל? תזמין אנשים לארוחה אצלך בבית ותגבה מהם כסף. וזה הפך לטרנד, והקורונה עזרה כי פתאום מקומות קטנים זה יתרון, ויש ביקוש משוגע לכל דבר שקשור לאוכל ואפילו יש כבר סטארטאפ בתחום (תעשו פרצוף מופתע). ואנשים כבר מתחילים לשאול מה זה בכלל. זה חדר אוכל? זה חלטורה? זאת מסעדה? ובכן, זאת שאלה פילוסופית מורכבת שבה אעסוק בהרחבה ב"הגדרות זה כל כך מפעם, בן אדם" מאמר בן 5481 מילים, שיתפרסם בירחון האלבני הידוע "נראה לכם? לאפ'חד לא אכפת". היא גם מסתירה את השאלה הבאמת חשובה שצריכה להישאל: בתחום עם כל כך הרבה אופציות ועם כל כך מעט יחסי ציבור, איך יודעים מי טוב?

אומאי (צילום: אנטולי מיכאלו)

התשובה העצובה היא שאין תשובה. מהר מאוד אתה מגלה שעולם "ארוחות הערב הפרטיות" (תקראו לזה איך שתרצו, כל עוד ברור שמצופה מכל הנוכחים להישאר לבושים), כפוף כמו כל דבר בחיים לחוקים אוניברסליים כמו התפלגות סטטיסטית. על כל ארוחה אדירה שתמצא, יש ארוחה אחת שממש עכשיו מבאסת מישהו, ועוד לא מעט ארוחות סתמיות. אין שום דרך אמיתית לדעת מראש מה הולך להיות. תכלס? מדובר לרוב במישהו שמארח כל שבוע בבית 30 איש גג. מה הסיכוי שתפגוש אחד מהם שיספר לכם איך היה? נגיד ככה – אם זה קורה, לכו למלא לוטו.

אנחנו לא היינו כל כך בני מזל. כלומר היינו, אבל לא מהכיוון הזה. ראינו באינסטגרם תמונות יפות של שפית שחזרה מיפן אחרי שלמדה שם קולינריה והתמחתה כקצבית של בשר וואגיו. הופה, זה נשמע מעניין. בביו היה לינק לאתר. נכנסנו, הזמנו מקום דרך אונטופו. האם חשדנו שמדובר באירוח ביתי? לא. כלומר, חלקנו טוענים שהם חשדו מהרגע הראשון, אבל בחרו לא להגיד כלום. רמת אמינות – "התיקים יקרסו בשימוע".

אומאי (צילום: יחסי ציבור)

אז הנה הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת על אומאי – היא לא משחקת על פי הכללים. כלומר לא על פי הכללים שלנו. אלכס אברמוב, השפית, בנתה קונספט של ארוחות יפניות שמסרב להתיישר להגדרות המקובלות בישראל. שלוש פעמים בשבוע, קונספטים מתחלפים. לפעמים זה קייסקי, כלומר ארוחת טעימות שהאלכוהול מלווה את האוכל. לפעמים איזקייה, כלומר ערב שבו האלכוהול הוא המרכז והאוכל מלווה אותו. וזה מצד אחד בבית של השפית על שולחן אחד שיושבים סביבו 10 אנשים, אבל מקצועני כמו מסעדה מתוקתקת מצד שני. זה חסר פורמליות ברמה של השפית עושה לך תחקיר בסיום הארוחה, אבל מדוייק ברמה של המלצרית מגלגלת מחדש את המפית שלך בכל פעם שאתה לא מסתכל. כאילו לקחו את כל מה שטוב במסעדות, והצליחו להלביש אותו בנעלי בית (סיפור שהיה באמת). וכל הרכבת ההרים הרגשית הזו היא רק רקע לחוויה הבאמת שונה של האוכל.

למשל מנת פתיחה של קלאמרי ברוטב סומסום לבן. ושימו לב שמדובר בקלאמרי ביחיד. בודד. אבל כזה שגורם לך לך לדקלם שירה. במקרה הזה "איך זה שקלאמרי אחד לבד מעז". ובכן, יונית, בקלות. אתה אוכל אותו, ופתאום את חלל הפה שלך מציף רוטב משגע שהוא כל כך מוצלח שנדמה שהוא מקים חברת הפקה ומרים קבלת פנים לקלאמרי כאילו אין מחר. ובאותו רגע באמת אין מחר, כי אתה עסוק רק בלנסות ולהמשיך את ההנאה של עכשיו. וסשימי של פלמידה אדומה שברור לך לגמרי שבבוקר עוד שחתה בים, שמוגשת עם ג'לי דאשי וסלק, שמעבר לעובדה שהוא הדבר כי מוזר ששמעתי עליו שנים, הוא יוצר עם הדג משחק מרקמים מרהיב שמכוון ישירות למרכז ההנאה במוח.

אומאי (צילום: עודד קרמר)

וכל זה היה רק הקדמה לחלק הבאמת מרהיב של הארוחה. קוראים לזה נאבה מונו. סיר אישי, שיושב על מתקן חימום כמו במסעדות סיניות של פעם, ובתוכו ציר בקר עשיר עם טעמים עמוקים כמו ים המלח ומרקם של רוטב שמנת. ולמרות שאפשר לאכול אותו כמו שהוא עם כפית (בדקנו) הרעיון הוא לטבול בו דברים כדי שיתבשלו. ירקות, דגים ואז גולת הכותרת – בשר וואגיו. ותשמעו, זה לא פחות מאירוע מרהיב. מדובר בציר כל כך מוצלח שכל מה שתשים בו פשוט משדרג את עצמו. כשמדובר בפיסות הדקות של הוואגיו זה מגיע לשיאים כמעט לא הגיוניים. השילוב בין הבשר המשוייש לציר הוא רגע שצריך לעשות עליו דוקו בנטפליקס.

ואז כשאתה חושב שכבר ראית הכל, קורה הקסם הבאמת מרשים. לוקחים לך את הסיר עם הציר שנשאר בו, ואז מחזירים אותו אחרי שהוסיפו לו אורז ובשר. והשילוב בין הציר שספג לאורך הערב את הטעמים של כל מה שבישלנו בו ביחד עם האורז והבשר יוצר משהו שהדרך היחידה לתאר אותו היא הבן הלא חוקי (המאוד נאה) של ריזוטו ומאהב יפני אלמוני.

אומאי (צילום: עודד קרמר)

אומאי היא ורייאנט קורונה במובן הכי חיובי של המילה: התפתחות אבולוציונית חדשה שהיא תוצר ישיר של התקופה. שילוב עולמות מדוייק שמצליח לייצר בסביבה ביתית אוכל ברמה גבוהה ותודעת שירות אדירה בלי לעגל פינות ובלי תירוצים. הדבר היחיד שבעייתי, חייבים להודות, זה המחיר. ארוחת טעימות של 11 מנות, כולל אלכוהול חופשי ב-500 ₪ זה מחיר שיכול אולי לעבור באירוח ביתי ייחודי, אבל היה מעמיד את אומאי ברף העליון של המסעדות בעיר. כך שבאמת מזל שזאת לא מסעדה.

★★★★★ 5 נעלי בית (שזה כמו חמישה כוכבים, אבל בבית)
>> אומאי, ולנסיה 17 יפו, 052-5977897

500 ₪ לארוחת טעימות כולל בירה יפנית וסאקה חופשי