זו מסעדה קטנה, עם תפריט קטן, שולחנות קטנים. ואוכל גדול

היו ימים, ממש מזמן, שרחוב קרליבך היה מרכז חיי הלילה של תל אביב. בית מעריב הי"ד בדרום, טל בייגלס מצפון, וביניהם עולם ומלואו. בצד אחד של הכביש טור משאיות שתופסות תור לקראת פתיחת השוק הסיטונאי. מהצד השני ציפורי לילה, מחפשי מאנצ' וכאלה שרק רוצים מקום להתפרק. לקרליבך היה הכל, בכל שעה. תחנת דלק, מסעדות, מזללות, מאפיות שפתוחות מסביב לשעון, מועדונים שבתאי השירותים שלהם היו יותר שורות מאשר במחברת עברית.

ואז זה נגמר. אפשר כמובן להאשים את השיפוצים, אבל האמת שהרחוב מת הרבה קודם. כמו תמיד, תל אביב המשיכה קדימה, קרליבך נשאר מאחור והתמוסס לאיטו. שבע שנים של עבודות אינסופיות, שהפכו את הרחוב לאזור אסון, היו רק וידוא הריגה. היו מקומות שהצליחו לשרוד, למשל אולימפוס, פעם מוסד תל אביבי מפואר (והיום מקום שיותר מאוכל, מגיש נוסטלגיה), אבל לבוא במיוחד לאכול בקרליבך? זה לא קרה לנו לפחות 20 שנה.

>> כולם רוצים לתאילנד: המסעדות האסייתיות הכי טובות בתל אביב
>> בסמטה הכי כיפית בתל אביב יש מסעדה נהדרת שלא מוכנה להודות שהיא מסעדה

זה לא צריך להיות יפה. זה עסוק בלהיות טעים. אונאומה, קוטיאו קואה (צילום: שרון רז)

סקפטיות. זאת הייתה התגובה הראשונית כשקבוצות האוכל בפייסבוק התחילו לדבר על איזו תאילנדית מוצלחת בקרליבך. למרות סימני השאלה שריחפו באוויר ניסינו להזמין שולחן, מה שהסתבר כאירוע לא פשוט בכלל. לא מסיבות טכנולוגיות, אלא כי לא היה מקום מתי שלא ניסינו. אז עזבנו את זה ושכחנו מהסיפור. אבל כאשר אונאומה כיכבה פתאום ברשימת מנות המשלוח הטובות ביותר בוולט, כבר אי אפשר היה להתעלם. אם המשלוח כל כך מוצלח, הפוטנציאל של המסעדה שווה את המסע הנוסטלגי.

קרליבך של אחרי השיפוץ הוא כאילו רחוב אחר. ברגע שאתה יוצא מהשיקוע (איזו מילה זו "שיקוע", יא ראבי. אם יהיה לי עוד ילד, שמו יהיה שיקוע קרמר) והרחוב, שהשיל את מעטפת השיפוצים הכעורה שחנקה אותו, נפתח במין עדינות אירופאית. ברור שכל זה עובר אחרי 50 מטר כי התחנת דלק הלא קשורה עדיין שם, ועדיין יש בה מלא מוניות שתמיד מפריעות לתנועה. אבל למי אכפת. כי הנה אנחנו באונאומה ומלא דברים פתאום נעשים מאוד ברורים.

אחת המנות הכי טובות שיש מתחת ל-50 ש"ח. אונאומה (צילום: וולט)

קודם כל מובן למה זה נשמע לנו מוכר (כי הם התחילו השוק הכרמל ועברו לקרליבך), אבל עוד יותר מזה למה זה כל כך קשוח להזמין שם שולחן. במונחים של מסעדה, מדובר במיניאטורה. 10 שולחנות בערך, 12 אם ממש מתאמצים, ולא מתאמצים. ולא רק לגבי השולחנות. הכל מאוד מסודר, אבל בסיסי. אין מפות, אין מתקני שולחן מפונפנים, אפילו אין תפריט – לפחות לא פיזי. סורקים ברקוד כדי לקבל אותו בטלפון. כן יש מלצר חביב שקנה אותנו כששאל "האם אני יכול להביא לכם קנקן מים קרים?". ככה עושים את זה נכון.

הצצה מהירה בתפריט כבר העלתה אצלנו חיוך. מסעדות תאילנדיות נוטות לעיתים ללכת על תפריטי ענק שכוללים עשרות מנות. זה אולי נשמע נחמד ומאפשר, אבל בפועל זה אין לך מושג מאיפה בכלל להתחיל לסנן, מה שהופך את תהליך הבחירה לקשוח עד מצלק. אונאומה לא שם. עמוד וחצי, מחולקים לארבע או חמש קטגוריות מובחנות, והסברי רמת חריף (אמ;לק – אפשר לבחור). ראינו, בחרנו והנה מגיע סלט הסום טם.

כבר מרחוק הר הפפאיה הירוקה עשה לנו נעים בגב, אבל רק אחרי שלקחנו ביס הבנו עד כמה. אין פה הרבה קולינריה, בסוף זה עדיין סלט פשוט – גם אם מוסיפים לו, כמונו, שרימפס בשרניים מצוינים. אבל בתור ביס פשוט, הוא נהדר. שילוב המרקמים בין השרימפס, הפפאיה והבוטנים, ומשחקי החמוץ-אומאמי-מלוח של הלימון ורוטב הדגים פשוט עובדים. אחת ממנות ה"פחות מ-50 ש"ח" היותר כיפיות שאכלנו.

מנה שהיא פנטומימה, לא בקטע טוב. אנחנו צוחקים, אין קטע טוב בפנטומימה. פאד פאג (צילום: משלוחה)

הלארב גאי, הסלט השני שהזמנו, ושהגיע רק אחרי שסיימנו את הקודם (מסתבר שלהגיש כל פעם מנה אחת ולא לפוצץ את השולחן, זה גם כיף וגם חוקי! מי היה מאמין?!) שמר על הרמה. המרכז כאן הוא עוף עם נענע, שמרגיש שהוא אמור להיות קר, אבל הוא לגמרי חם. וזה לגמרי דבר טוב. השילוב בין העוף לרוטב הדגים הופך גם כאן את הפשוט למוצלח.

עכשיו, למה הזמנו גאי טור קאט יאם (שזאת דרך ממש מורכבת להגיד כנפי עוף מטוגנות)? כי היה כתוב ליד שם המנה בתפריט "חדש" ורצינו להרגיש הרפתקנים. והאמת? זה לגמרי השתלם. בסוף זה כנפי עוף מטוגנות, כן? אבל יחסית לז'אנר הן היו ממש מוצלחות, עם ציפוי שהיה גם קראנצ'י וגם טעים, ועם רוטב ששורף בלשון רק מלהסתכל עליו. מנה נהדרת.

במנות העיקריות החלטנו ללכת על פיצול. מצד אחד קוטיאו קוטה, איטריות עם בקר. מצד שני פאד פאג רואם, ירקות מוקפצים עם עוף ואורז. האיטריות, נגיד כבר עכשיו, היו דיסוננס קולינארי מופרע. מצד אחד מדובר באחת המנות הפחות אסטטיות שאדם יכול לדמיין. משהו שנראה כמו תמונה שעיצב מחולל AI שביקשו ממנו "צילום של מנת אטריות חומות שעליהם רוטב חום סמיך עם כתמי ירוק פה ושם". וכמה שזה כעור, ככה זה טעים. יש כאן אטריות אורז רחבות, שבעצמן יש להן מרקם שמטריף את הלשון, עם נתחי בקר עשויים נהדר, והכל עם רוטב שהוא וואו, וואו ושוב וואו. רק לשבת וללקק את הצלחת.

קצת KFC, אבל מה רע בזה? אונאומה. גאי טוד (צילום: יח"צ)

הירקות המוקפצים והעוף, למרבה הצער, לא הצליחו להגיע לשיאים האלו. זאת מנה מוצלחת לכל הדעות, והירקות, בעיקר הפטריות, עשויים נהדר, אבל זאת מנה עדינה וכל כך שקטה, שהיא כמעט מנת פנטומימה. היא אולי מסוגלת לעמוד בפני עצמה אבל הולכת לאיבוד לעומת הטעמים האנרגטיים של האיטריות. מצד שני היא מנה עם אופציה צמחונית לא רעה בכלל, אז יש כאן פוטנציאל.

בשלב הזה כבר היינו מפוצצים (על מי אנחנו עובדים? היינו מלאים כבר אחרי הסלטים. כל מה שקרה משם קרה מכוח האינרציה) אבל בכל זאת, יש קינוח. קוראים לזה בואה לוי, והתיאור הטכני של זה – כדורי אורז דביק ובטטה בחלב קוקוס – ממש לא מסבירים כמה מדובר בקינוח אדיר. קודם כל, כי הוא בא בספל, שזה כבר מעולה. אבל מה שיש כאן זה חלב קוקוס מתקתק שבתוכו מתחבאים כדורים במרקם שהמילה היחידה שיכולה לתאר אותו היא "קופצני". ויש גם קוקוס קלוי שמוסיפים מלמעלה. התוצאה היא ביס שמציף את חיישני הטעם, חיישני המרקם ובעיקר חיישני העונג. קינוח שפראייר מי שמתחלק בו. פשוט תענוג.

וזאת בדיוק התחושה שיש לך שאתה יוצא מאונאומה. שמחה פנימית משולבת בשביעות עצמית. כי לא רק שיש כאן אוכל תאילנדי טעים שלא מתעקש לשרוף לך את החך בשם האותנטיות (אלא אם תבקש) אלא שהוא מגיע עם חיוך, שירות נעים ובעיקר VFM מעולה. מקום שאתה יכול לבוא אליו (בהנחה שיש מקום), לאכול טוב ולשלם כמו בקרליבך של פעם (68 ש"ח למנה עיקרית זה לא קשור למציאות העכשווית). רק זו, סיבה טובה לחזור.

4 כוכבים, קרליבך 15, ראשון-חמישי 17:00-23:00, שישי-שבת סגור

סום טאם שרימפס 48 ש"ח
לארב גאי 48 ש"ח
כנפי עוף 46 ש"ח
פאד פאג רואם עוף 58 ש"ח
קוטיאו קואה 68 ש"ח
בואה לוי 36 ש"ח