שנתיים שבורות: המיקס הישראלי מציל את המקום המטורף הזה

>> פורסם לראשונה: 23.9.25 // עדכון אחרון: 6.10.25
"קול ישראל השעה חמש, הרי החדשות: לא להתייאש" (ד. סנדרסון, מתוך "תהיה ריאלי")
החדשות הכי ברורות שיש עכשיו הן שהמצב בחוץ די מדכא. כל ניסיון לבדוק מה חדש בעולמנו מסתיים בדרך כלל ברצון עז לסגור את הטאב שהרגע פתחת. ואז לסגור את החלון. ואז לנתק את האינטרנט. ובאופן כללי להפסיק להתעדכן במה שקורה עכשיו ומה המצב אחי – כי התשובה לכך די ברורה. המצב די חרא.

ובכל פעם שהמצב מייאש ממש (והיו כמה שיאים שנשברו במירוץ הזה), היה דבר אחד שהציל אותי – כמו שהציל אותי אז, בימים שאחרי שבעה באוקטובר. היו אז איזה שבועיים שלא הצלחתי לשמוע מוזיקה. כל שיר בעולם הרגיש לי לא נכון, בתוך התקופה הנוראית ההיא שבה בעיקר ישנתי או עבדתי. אבל בסוף התקופה ההיא, המוזיקה היתה שם – היא החזירה לי את תחושת הנורמליות, מעין הד עמום של העולם הישן. ובראש, לפחות מבחינתי, נמצאת המוזיקה הישראלית.

בניגוד לאינסטינקט שלנו להקטין את עצמנו, בעיניי המוזיקה הישראלית היא הטובה ביותר שיש. לא רק המוזיקה מפעם, אלא גם מהיום. לא רק הרוק, או המזרחית, או ההיפ-הופ המקומי (למרות הקשר העז שיש לי אליו) ולא רק פופ אמוני – הכל ביחד. המיקס הישראלי שיכול לזרוק אותך מזוהר ארגוב לרונה קינן, מנצ'י נצ' לאחרית הימים, מכוורת לעמיר בניון. מהדברים שקיימים רק כאן. רק במקום המסובך והמשוגע הזה יכולה לצאת מוזיקה כל כך ססגונית ויוצרים כה גאוניים וחד פעמיים – משלום חנוך ויהודה פוליקר ועד כהן או נונו דרך איזה שם שבא לכם לזרוק פה. 

עוד סיבות לאופטימיות:
>> רנסנס עכשיו: זאת צריכה להיות שעתה הגדולה של התרבות הישראלית
>> התקווה המסעדנית הגדולה: העתיד של מדינת ישראל מחכה לכם בצלחת
>> אקדמיה של תקווה: לאמנות צעירה יש את הכוח לפוצץ לכם את המוח
>> יש עתיד קומי טוב יותר. כי תומר פישמן הוא האיש הכי מצחיק בארץ

והמוזיקה הזאת, מפה, היא זאת שנתנה תקווה – לא רק עבורי באופן אישי, אלא בעצם עבור עם שלם. האמנים והמוזיקאים היו במלונות המפונים ומול החיילים ולמען משפחות החטופים ובתוך האוזניות כל הדרך. הם היו מה שהחזיק אותנו שפויים בתוך סיטואציה כל כך לא שפויה. יחסי הגומלין האלה מתגשמים עכשיו – בהופעות הענק, כשהמוזיקה הופכת לאמנות המובילה בתרבות העברית המתחדשת בסולד אאוטים אחרי סולד אאוטים, בכל אצטדיון או אולם שרק מוכנים לארח.

 יש משהו בחיבור בין אוסף הצלילים לבין השפה העברית שמשמש כמו גל-עד של שפיות. מוזיקה היא זיכרון מן העבר ושדר מן העתיד – גם בתקופות הכי חשוכות ואפלות שהמקום הזה עובר – שיכול וצריך להיות כאן אחרת, שגם כשהסערה משתוללת בחוץ, עדיין אפשר להפליג עם הרגש ולהרגיש שאתה בבית. כמה שטוב, אתה כאן. המוזיקה הישראלית נשמעת אחרת אחרי שבעה באוקטובר. היא פחות שמחה, פחות קופצנית והרבה יותר מהורהרת. ובכל זאת, היא כאן במקום הבטוח שלנו, שולחת יד דרך הרמקולים, בזהירות, ללטף את הכאב היומיומי שלנו. להזכיר לנו, כמו שדני סנדרסון כתב בשיר אחר, שבסוף כל סערה יש יבשה.

האמנים והיוצרים שלנו הם אחד הדברים האחרונים שמעוררים בי גאווה – בגלל הגיוון, בגלל העובדה שתחת הכותרת "שיר ישראלי" הכל יכול להיכנס פנימה: גיטרות בלוזיות ודרבוקות, דיסטורשנים וסקראצ'ים, דעות שונות ואלף תרבויות שנמזגות פנימה – לפעמים באותו שיר ממש. אלה הרגעים שבהם הבלגן הישראלי הופך לברכה כי הוא מייצר משהו מקסים, עוצמתי ומלא רגש. משהו שקיים רק כאן, ולא נשמע כמו שום מוזיקה אחרת. לא תמיד זה טוב יותר, אבל זה תמיד שונה.

המיקס הישראלי הזה הוא התקווה הקטנה שלי לשנה החדשה: שהמוזיקה תמשיך לבעור. שהיצירה המקומית המלהיבה והמרגשת והלפעמים מוגזמת שקורית כאן – על כל סוגיה – תמשיך להזכיר לנו שיש חיים מעבר לאש ולדם ולצעקות בחדשות. במקום שבו תהיה מוזיקה, תמיד יהיו חיים. ושיר ישראלי טוב, מהסוג שיש גם עכשיו, נותר הסיבה הטובה לחיות למען המקום המטורף שאנחנו חיים בו.