שנתיים שבורות: זה הזמן לפתוח את הפה ולהילחם על החופש ליצור
שנתיים לתוך המלחמה, התרבות הישראלית במצב שבור ביותר ומותקפת מכל הכיוונים. אבל דווקא עכשיו, כשאמנים ישראלים נעצרים בגלל שירים שכתבו והצנזורה הממסדית צוברת תאוצה, יכול להיות פה גן עדן לאמנים ורנסנס תרבותי. זה הזמן למהפכה כוללת שתחזיר לתרבות הישראלית את העוקץ המרדני שלה
פורסם לראשונה: 23.9.25 // עדכון אחרון: 6.10.25
בחודש שעבר משטרת ישראל חקרה משורר בגלל שיריו. לפני עשר שנים דבר כזה לא היה עובר בשתיקה. עולם התרבות הישראלי היה נעמד על רגליו האחוריות ומגיב בתקיפות ובחומרה. בעולם שבו אין מלחמה שנמשכת שנתיים ומגיעה מיד אחרי מגיפה עולמית – זה אפילו היה הופך לידיעה ראשית בכל אתר ועיתון. בישראל של שנת 2025 לא אומרים על זה מילה.
אם לא שמעתם: האמן והשחקן אריאל ברונז, כוכב הסרט "כן!" של נדב לפיד, נחקר במשטרה בחשד להסתה בעקבות שיר שכתב, ונאלץ לשלם ערבות בסך 10,000 ש"ח כדי להשתחרר ובנוסף לכך – לגנוז את השיר ולמחוק אותו מהרשתות החברתיות. את הסיפור הוא שיתף בעמוד הפייסבוק שלו. אריאל ברונז הוא במאי, מחזאי, אמן פרפורמנס ומורה לתיאטרון. הפעם הוא עמד לדין על כך שהוא משורר. זה טור שאמור להיות אופטימית, כך הבטחתי לעורך שלי לפחות, אבל אל דאגה, מיד נגיע לאור בקצה המנהרה, פשוט לפני זה יש המון חושך.
כשהעורך ביקש ממני לכתוב משהו אופטימי השבתי בכנות: אני לא הבן אדם לזה. אין בי טיפה של אופטימיות. למען האמת, אני חושב שהכל הולך להיות רק הרבה יותר גרוע. עם זאת, התבקשתי להתאמץ ולנסות למצוא משהו טוב. תרחיש טוב אחד שיכול להתרחש. התאמצתי. הבנתי שאם יש משהו אחד טוב שיכול לצאת מהחור השחור שאנחנו נשאבים אליו זה העובדה שעכשיו, כשאנחנו בדרך לתחתית, זה בדיוק הזמן לרנסנס תרבותי. מהפכה כוללת שתיקח את התרבות הישראלית ותחזיר לה את הנשכנות, את העוקץ ואת החשיבה העצמאית. שתחזיר את החנוך לוינים ואת הניסים אלונים ואת היוסף מונדים למרכז הבמה.
>> אם לתרבות הישראלית יש סיכוי אחרון לגאולה, הוא טמון בדוקו
>> ועוד יותר רע: דירוג 20 הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> שנת הדעיכה: 17 סימנים משנת תשפ"ה שהתרבות הישראלית שוקעת
התרבות הישראלית תקועה בבינוניות. זה לא משהו חדש. עשורים של שרי תרבות שעויינים כל דבר שקשור לתרבות, עוד לפני מירי רגב שעשתה במהלך כהונתה כל דבר שהיא רק יכולה כדי להחליש את התרבות. ממשיך דרכה, מיקי זוהר, חושב שתרבות ישראלית היא לא גולת הכותרת של העם היהודי בארץ ישראל, אלא לחם ושעשועים שיסיח את דעת ההמון בזמן שממשלות נתניהו לדורותיהן בוזזות את קופת המדינה.
ועכשיו המצב חמור. בן גביר השתלט על המשטרה, הרצח של צ'רלי קירק מתדלק את הפרנויה של נתניהו, שמסרב לצאת לנבצרות ולטפל בענייניו המשפטיים, מורח אותם ומבזבז עוד מכספי הציבור, כאילו הטיסות והאבטחה זה כבר לא מספיק. בחודש ינואר השנה סיקרתי את את מרכזי ההתמכרויות בתל אביב, ואם יש משהו שחזר על עצמו זה שטיפול ושיקום יכול להתחיל רק כשמגיעים לשפל המדרגה, לתחתית של התחתית. אנחנו עוד לא שם, אבל בדרך הבטוחה לשם. אלא שהתרבות הישראלית לא חייבת להגיע לתחתית כדי לקבל את עמוד השדרה שלה בחזרה.
לישראל יש היסטוריה ארוכה של אמנים חזקים ומורדים. חנוך לוין הוא אולי הדוגמה הנפוצה ביותר, שגם כאשר התנצל על "מלכת אמבטיה", הצגה שהפכה לאחת מהשערוריות הידועות, עשה זאת באופן ציני וטען כי עשה זאת "בשל גילו הצעיר והחינוך הקלוקל" שקיבל בבית הוריו. אנחנו יכולים לחזור לשם, אבל בשביל זה אנחנו צריכים לידה מחדש: רנסנס.
זו יכולה להיות שעתה היפה של התרבות הישראלית, בעיקר כי ממש לא חסר מה לבקר במדינה המבודדת שלנו, זה ליטרלי גן עדן לאמנים. אנחנו פשוט צריכים אמנים שיש להם מה להגיד. חומרים יש בשפע: תבקרו את השרה החשודה בעבירות שוחד חמורות, את שרת התחבורה הנופשת ולא מתפקדת שתחתיה הכאוס בכבישים ובתחבורה הציבורית שובר שיאים, את השר העבריין המורשע שאחראי על המשטרה, את שר האוצר שמאמין ב"כלכלה בעזרת השם" ואפילו ראש הממשלה לא מפסיק להסתלבט על האנגלית שלו, או שתדברו באמת על ראש הממשלה שלנו שמואשם בפלילים, שכל יום נחשפת פרשה אחרת שלו ושל מקורביו, שאשתו שולטת בו כמו בובה ושבנו מתחבא במיאמי – וזה רק קצה הקרחון. העיקר שתכתבו.
כדי שהתרבות כאן תחווה רנסנס אמיתי, צריך קודם כל מוסדות תרבות שמוכנים להצמיח ביצים ולהסתכן בעימות עם השלטון. אחר כך אנחנו צריכים אמנים עם אמירה. שיהיו בוטים, שישימו זין על הצנזורה. ציירים, משוררים, פסלים, במאים, מחזאים, תסריטאים, יוצרי טלוויזיה. כל מי שיש לו ביקורת על התנהלות הממשלה, אבל הדבר הכי חשוב, אולי יותר מהכל הוא הקהל. ועם כל הכבוד לבני הגיל השלישי, זה צריך להיות קהל צעיר ותוסס. שכל הצגה תהיה מלאה וכל ספר שירה יימכר, ושאם אמן מסוים נעצר בעקבות המקארתיזם של ממשלת נתניהו – צאו להפגין, צאו למחות, השמיעו קול, כי השבוע זה היה אריאל ברונז, בשבוע הבא זה יכול להיות מישהו מכם.
אנחנו חייבים להחיות את התרבות שלנו, לגרום לפצעים להגליד ולאסוף את השברים אחרי שנים של התעללות מצד השלטון. אנחנו חייבים לפתוח את הפה ולהילחם על החופש שלנו ליצור, על החופש שלנו להתבטא ועל החופש שלנו לחשוב. רנסנס אמיתי לא יגיע מחברות הפקה זרות ולא מקרנות הפועלות תחת גופים ממשלתיים. הוא יגיע מתוך המוח והלב שלכם. רואים? אמרתי לכם שיש אור בקצה המנהרה.