יש כל כך הרבה יצירות תרבות שם בחוץ עד שקל לפספס את מה שטוב באמת, אז אנחנו באים לעשות קצת סדר עם אלבום אחד, סדרה אחת, סרט אחד, תקליט אחד והצגה אחת שיעשו לכם את הסופ"ש - מהאלבום הפוסט-נוסטלגי של האבלנצ'ז ועד להצגה של חנוך לוין במעטפת מיוזיקל
תרבות לא חסר לנו. בעידן שבו יש בקצה האצבעות שלנו יש אינספור אלבומים, סרטים ויצירות, הבעיה היא לא נגישות, אלא שפע. במילים אחרות, מרוב עצים קשה לראות איזה עץ באמת יפה. בדיוק עבור זה הקמנו את המדור החדש הזה, שיכניס אתכם לסופ"ש עם כמה המלצות תרבות מדויקות – בלי יותר מדי אופציות, בלי צורך לבחור, פשוט יצירה טובה אחת מכל סוג. אלבום, סדרה, סרט והופעה. משהו להעמיק לתוכו במהלך סוף השבוע בלי הסחות דעת. כל מה שצריך זה לפנות זמן למשהו אחד בסופ"ש.
>> המהפכה לא תשודר בטלוויזיה: 12 סרטי מרד שחוזרים למסך הגדול
אלבום אחד | The Avalanches – No Bad Memories
לפני בדיוק 26 שנים, עם הכניסה למילניום החדש, ההרכב האלקטרוני האבלנצ'ז פרץ מאוסטרליה בקשת סימפולים מרהיבה עם האלבום "Since I Left You", שהיה חגיגת דאנס-דיסקו אלקטרונית וצבוענית שהורכבה פיסות פיסות מפאזל של מאות שירים, ואז נעלמו לבערך 16 שנים. העולם הספיק להשתנות עד שחזרו עם אלבום שני, הפעם עם פחות סימפולים (למרות שכן עם אחד מ"שמלת השבת של חנה'לה") – אבל מאז אותו קאמבק מוצלח הם שוב פעילים, גם אם בסבלנות. בחודש האחרון יצא אלבומם הרביעי בעל השם החביב "אין זכרונות רעים", ובאמת שלא ישארו לכם זכרונות רעים ממנו, כי מדובר באלבום מרומם נפש ומזיז תחת, וגם בגליץ' מוזיקלי לעידן ה-ADHD הדיגיטלי.
הודעת התקשורת מקשקשת על כך שהאלבום נוצר "בהשראת האופנים הקסומים והממזריים שבהם פרסום וטכנולוגיית מותגים עוטפים את הזיכרונות שלנו", אבל הפשט הוא מוזיקה פוסט-נוסטלגית לימי מדיה דיגיטלית חומרית, מהפלופי דיסק ועד לאייפוד, כפי שמרמזת העטיפה. אמנם שזורים בו סאונדבייטים לא מעטים של פרסומות בעלות חוש הומור מקרינג' במודעות עצמית, אבל המוזיקה שעוטפת אותו מרגישה כמו ICQ שהשתבש. עם אירוחים של ג'יימי XX, ריברס קואומו (מויזר), קארן או, מייק פאטון ואפילו היילי ג'ואל אוסמנט – כן, הילד מ"החוש השישי" – האלבום נע מדרים פופ מלוכלך ועד לג'אנגל מסומפל, ו-30 הקטעים שבו מתאספים ל-52 דקות תזזיתיות ומרקידות באופטימיות מוזיקלית מרימה ומדבקת. לא תצליחו שלא להישאב לתוך הגליץ' הזה. (מתן שרון)
עכשיו בשירותי הסטרימינג
הצגה אחת | סוחרי גומי
בשנת 1978, כש"סוחרי גומי" עלה בהפקת הקאמרי והוצג על במת צוותא, היו מי שרצו לצנזר ממנו את הקדיש שאומר אחד הגיבורים מחשש לשערורייה. הקדיש נשאר, הקהל נקרע מצחוק, וחנוך לוין המשיך לספר את סיפורו של האיש שיורש 10,000 חפיסות קונדומים (או "קנדונים", כפי שהיו אומרים אז) ומנסה להיפטר מהן. כמעט חמישים שנה אחרי, המחזה חוזר, והפעם ב"הבימה". הסיפור פשוט להפליא: יוחנן צינגרבאי (עידו מוסרי המעולה) נכנס לבית המרקחת של בלה ברלו (ליליאן ברטו), בין השניים נדלק משהו, ואז מגיע שמואל ספרול (אורי הוכמן המדויק) עם ירושת הגומי. מכאן לוין לוקח אותנו לספורט האנושי האהוב עליו: להתמקח על הדבר שאנחנו הכי רוצים, עד שלא נשאר ממנו כלום.
הבמאית מוריה זרחיה אחראית על הגרסה החדשה והקצבית, עם מוזיקה של אוהד חיטמן שעוטפת את המחזה האינטימי הזה באריזה של מיוזיקל. יש משהו יפה במיוחד בליהוק של ברטו, אלמנתו של לוין, שיזמה בעצמה את ההפקה אחרי שנים שבהן חלמה לגלם את בלה. היא מכירה את העולם הזה קצת יותר מקרוב מרובנו, ובכל זאת גם היא לא יכולה להציל את הדמויות מגורלן. זו קומדיה טרגית על שלושה אנשים שמוכנים לעשות הכול כדי שיאהבו אותם, חוץ מהדבר היחיד שבאמת צריך: לתת משהו מעצמם. בדרך אנחנו מקבלים גם את אחת מסצנות הסקס הכי מצחיקות שאי פעם עלו על במה בישראל, אבל אם נדמה לכם שבסוף מישהו יתבגר וילמד מהטעויות, כנראה שאתם לא מכירים מספיק טוב את חנוך לוין. אצל המחזאי הגאון אין הנחות, גם כשמוכרים בסיטונאות. (עמית סלונים)
תיאטרון הבימה, אולם ברטונוב. ההצגות הבאות החל מ-1.12.
סדרה אחת | יהיה יותר גרוע
לכל דור ודור מגיעה סדרה מהז'אנר הכל כך פופולרי של סיטקום על חבורת בני עשרים פלוס שמנסים להתמודד עם החיים בעיר הגדולה. על "חברים" אין צורך להרחיב, ועל "בנות" עוד יכתבו אגמי מילים כשהסדרה תחזור לסיבוב נוסף, אבל במקום להסתכל בעבר, אפשר לנסות ולמצוא את הסדרה המאפיינת הזו לדור ה-Z, ובהחלט יש הרבה מועמדויות. "I Love LA" המעולה של רייצ'ל סנוט ו-"מבוגרים" של FX הצליחו לתפוס את הרוח האבודה של הדור שגדל עם אייפון והפרעות קשב, אבל מועמדת חדשה ודי מפתיעה מגיעה דווקא מלונדון, בסדרת הבכורה של הקומיקאי הצעיר ליאו רייך. ויש לו אפילו את חותמת האיכות של לינה דנהאם, שמפציעה בתפקיד אורח שמציב אותה בכיסא הפוך מזה שישבה עליו לפני עשור.
רייך הוא אחד הקומיקאי המבטיחים יותר שמגיעים מאנגליה, בחור גיי לרלרן עם חוש הומור חד ומסוגלות לבטא את האדישות והיאוש של בני דורו, כפי שאפשר לראות בסדרה שיצר. שם הוא ושתי חברותיו הקרובות מפרקים דירת שותפים מתפוררת, ומחפשים את עצמם ברחבי לונדון בין אקזיסטנציאליזם לרימינג. קצב הבדיחות מתאים מאוד לגלילה האינסטגרמית, והלכלוך החשוף שעל המסך הופך אותה לפנינה מרעננת ובאמת חדשה שמצליחה להוסיף עוד רובד לז'אנר השחוק. ובין כל הייאוש והאובר-דרמטיות, יש פשוט סיפור טוב ומצחיק על אנשים לא בהכרח טובים, אבל לגמרי מצחיקים. זה רק 6 פרקים ונגמר מהר מדי (אוף איתכם הבריטים), אבל זה מצליח ללכוד את גיל העשרים הנוכחי כמו ברק בבקבוק, ואז להקיש עליו עם הציפורניים כמו בסרטון אנבוקסינג. (מתן שרון)
עכשיו ב-Yes
סרט אחד | סוס פרא תשע
לא צריך אף אדם שיגיד לנו לרוץ לראות את הסרט החדש של מרטין מקדונה ("רוחות אינישרין", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"), כי כל יצירה של המחזאי האירי היא כבר אירוע קולנועי, אבל כשמבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב נותנת ציון כמעט מושלם של 4.5 כוכבים, אנחנו רצים לקנות כרטיס. הסרט החדש שלו לוקח את ג'ון מלקוביץ' וסם רוקוול לצ'ילה של שנות ה-70, כשני סוכני סי.איי.איי שמפילים את המשטר הדמוקרטי. בביקורת שכתבה על הסרט היא קראה לו "עוד פנינה בכתר של מקדונה", ולנו כבר ברור שיש פה עוד מועמד רציני לאוסקר.
כך, לפי הביקורת: "חלקו הראשון של הסרט, המוקדש לבניית היחסים בין שני הגיבורים, מתנהל בעצלתיים וניחן באווירה של תיאטרון אבסורד. לא פעם הוא מזכיר את "מחכים לגודו" מאת המחזאי האירי סמואל בקט. גם מקדונה, יש לזכור, הוא מחזאי אירי, שממשיך לכתוב לבמה במקביל לקריירה הקולנועית המזהירה שלו. מקדונה מצטיין בכתיבת דיאלוגים מחודדים שנשמעים אותנטיים לדמויות, והסרט לוכד אותנו עוד בטרם נחשפים הפיתולים העלילתיים והרבדים הדרמטיים. (…) בשלב מסוים נשלפים כלי נשק, והסרט מתפתח למעין מותחן ריגול, שמעלה באוב תאוריית קונספירציה ישנה. אבל גם אז הסרט אינו מאבד את הגוון האבסורדי, ואת ההומור השחור הקולע. תורמים לכך הראשים הגדולים (פסלי המואי), המפוזרים בין הגבעות הירוקות של האי ומשמשים רקע מטאפורי ופיוטי לחיבוטי הנפש של כריס". (יעל שוב)
עכשיו בקולנוע