לו הייתי מבקשת מקלט: חמש תחנות מדיזנגוף סנטר הכל מדכא ועצוב

לו המדינה בה נולדת היתה סוגרת עלייך, בלי יכולת להביע את דעתך על הממשל שמשאיר את העם שלך בעוני. לו ידעת שעם סיום התיכון בגיל 16 תאלצי להתגייס לצבא לכל החיים. לו שמעת שמועות על נשים שהפכו לשפחות בצבא, על כאלו שנשלחו הרחק מהבית וחזרו רק לאחר שנים. האם היה לך האומץ לקום וללכת לעבר הלא נודע? האם היית שורדת את המסע? ומה אם כמו רבות היית נתפסת בדרך, נלקחת למחנה עינויים ונדרשת להשיג כופר ממשפחתך כדי להציל את עצמך? מה היה קורה לנפש שלך?

וכל זה עוד לפני שכף רגלך דרכה בישראל, אליה לא תכננת להגיע. אבל הדרך לאירופה היתה חסומה. והנה את מוצאת את עצמך בתל אביב, בלי שפה, בלי עבודה, בלי מעמד. מתחברת עם אריתראים אחרים, מכפרים אחרים, זרים אבל זרים כמוך. עובר זמן והנה את אמא, עדיין מתגוררת בחדר עם משפחה נוספת בחדר ליד, עובדת בשתי עבודות. לבעלך גם לא קל. כאן בישראל תפקידי הגבר והאישה שונים מאלו שבאריתריאה. והוא עוזב. את נשארת לבד כמו 30 אחוזים מנשות הקהילה. לבד עם הילדים, בלי שפה, בלי זכויות ובלי אופק.

ילדי מבקשי המקלט (צילום: שרון הורוביץ)

יותר מעשר שנים שמבקשי המקלט בישראל חיים בעוני, ללא זכויות ועם נגישות מוגבלת לשירותי בריאות. בעלי המזל ביניהם הצליחו להשיג אישורי הגירה לקנדה. אלו שנותרו כאן הם בלי דרכון ובלי אפשרויות. יש קורונה ואין עבודה? גם אין דמי אבטלה. אתם הורים? תשכחו מקצבאות. חליתם? בעיה שלכם. הגשתם בקשת מקלט להכרה כפליטים? חכו. מסתבר שעשור זה לא מספיק זמן כדי לדון בבקשות. 

מה כן תקבלו? מגיל 3 הילדים מקבלים חינוך חובה חינם. כבר עשור שעמותת אליפלט מלווה את הילדים שנמצאים מראשית חייהם במחסני ילדים (או בשמם המכובס "בייביסיטרים"). שם, בפעוטונים הפיראטים של הקהילה, החלה דרכה של העמותה. כי איזו עוד אופציה יש להורים? מה עושים כשצריכים לעבוד מחמש בבוקר ועד שבע בערב? איפה עוד ניתן להשאיר את הילדים ב-650 ש"ח לחודש? אז יש מטפלת עם 20 תינוקות ומאוורר. 

ועכשיו, רוב הילדים האלה שגדלו בינתיים, נמצאים בבתי הספר היסודיים, סוחבים בגופם ובנפשם את העיכובים שצברו במחסנים. אחרי שעות, חודשים ושנים שהעבירו בלול כל היום, ללא תנועה ואפילו ללא זחילה על הרצפה, האונה הימנית לא לומדת לתקשר עם השמאלית. כשאתה מקבל מזון על פי תור ולא על פי דרישה, מתפתחות גם בעיות ויסות רגשי, והשק רק נעשה כבד יותר ומורכב יותר. כל זה כתוספת לעוני בבית, לפוסט טראומה של ההורים ולהיעדר שפת אם. 

שרון טל, מנכ"לית עמותת אליפלט (צילום: עופר קידר)

אין ויכוח שזה מצב מדכא ומייאש. אבל מה שהכי מדכא זה שזה כאן. חמש תחנות מדיזינגוף סנטר. עד שלא התחלתי לנהל את עמותת אליפלט למען ילדי פליטים, לא הכרתי את סיפורם של מבקשי המקלט בישראל. רוב הציבור בישראל לא מכיר – לא תושבי צפון העיר, וגם לא רבים מתושבי דרום העיר החיים לצדם וחווים את הקושי והתסכול אך לא את האנשים ואת סיפור חייהם. לפני שהגעתי לאליפלט גם אני לא הכרתי. אבל היום אני מכירה את דאימונד, ובטי, את זקריאס ופרינסס. ליווינו אותם ב"בייביסטרים" והיום הם אצלנו במועדוניות מסוף יום הלימודים ועד 18:00 (כשההורים חוזרים מהעבודה) והם מוגנים, עם אוכל, חוגים, טיפולים רגשיים ועזרה בלימודים. להורים שזקוקים אנחנו מסייעים עם מזון, ציוד ומענקי חירום.

לו הייתי מבקשת מקלט בישראל, דבר אחד בטוח הייתי עושה: הייתי מתחננת שיתנו לילדים שלי את ההזדמנות לחיים טובים יותר. אני לא מצליחה לדמיין איך הייתי מוצאת את האומץ לעזוב את הבית שלי, לעבור את המסע, לייצר לעצמי חיים יש מאין, לגדל ילדים ללא משאבים ותמיכה, לרשום אותם לגנים ולבתי הספר ללא שפה, לעבוד בכדי לשרוד, ולשרוד בכדי לעבוד. אנחנו יוצאים בקמפיין גיוס המונים כדי לתת לילדים האלה תקווה, עזרה ותחושה שרואים אותם, שהם חשובים, וכל שקל יכול לעזור. 

הכותבת, שרון טל היא מנכ"לית עמותת אליפלט למען ילדי הפליטים
>> עמותת אליפלט למען ילדי פליטים תציין החודש עשור לפעילותה. במסגרת ציון העשור יוצאת העמותה בקמפיין גיוס המונים תחת הסלוגן: "רואים את הילדים", במטרה לתת מענה לכמה שיותר ילדים חסרי מעמד בישראל. אליפלט שמה לה למטרה להעניק לילדי מבקשי המקלט ילדות מוגנת, לסייע להתפתחותם התקינה ולגשר על הפערים בין המענים המוסדיים המצומצמים לבין הצרכים האקוטיים של ילדים. בישראל חיים כיום כ-8,000 ילדי פליטים ללא מעמד והם מהווים כשליש מכלל אוכלוסיית הפליטים בישראל. אחד מכל עשרה ילדים בתל אביב הוא ילד חסר מעמד. קמפיין גיוס ההמונים יחל ב-12.9 ויימשך עד ה-19.9.