אמיתי

לרגע כמעט הייתי מבקר מסעדות. רגע קצר אך מרהיב, בעיתון שכבר לא קיים, אבל בשעה שהתקיים היה הדבר הכי חם בעיר, והמשרה הזו אחת הנחשקות בעיר, ואני – מה אני מבין באוכל? זה טוב כשאתה רעב, ולא טוב כשאתה צמא. הבחירה בי כמבקר מסעדות נראתה תמוהה אפילו לי, אך אט אט התבררה: "השער האחורי" נהיה להיט; שילמו לי עליו 300 שקל לחודש; היה ברור שמתישהו אקבל הצעה יותר טובה, ומצד שני לשלם לאדם משכורת של ממש כדי לשבת בבית ולכתוב – האחרון שקיבל כזה יחס ממשפחת שוקן היה עגנון, ומה יצא להם מזה? כמה סיפורים על זקנות מעצבנות בירושלים?

אז נמצאה פשרה: "אתה יודע לכתוב, אנחנו צריכים מבקר מסעדות – לך ל…" וכאן ננקבה שמה של מסעדת בשרים ידועה. מכיוון שבאוכל, כאמור, לא הבנתי כלום, קראתי כמה ביקורות כדי לדעת באיזה מילים להשתמש, ובעיקר סיפרתי סיפור: על האווירה, על המלצריות היפות והעצובות, על התקוות המיואשות של בעל המסעדה בליל חורף ריק מקליינטים – סיפור שהיה אולי נכון, מאיפה לי לדעת? בעיקר עסקתי בלשתות וויסקי ולחשוב מחשבות נוגות על א', שלפי כל תוכניותי הייתה אמורה בחורף הזה ליפול לזרועותיי, וכתבתי מה שכתבתי והעורך אמר: "מצוין! שבוע הבא אתה הולך ל–" וכאן נקב בשמה של מסעדה שהשף שלה היה כה מפורסם, שהתחלתי לצחוק.

וזה היה אז שהבנתי שאף אחד לא באמת מתעניין באוכל, אלא בסיפורים. אבל אם היו קוראים לזה "סיפור", אף אחד לא היה קורא את זה, כי זה לא "אמיתי". אבל אם זו ביקורת מסעדות – או כתבה פוליטית – או סוד ביטחוני – אז יאללה, מאמינים לך, ספר לנו את הסיפור!

עשיתי משהו שלא עושים: הלכתי לאותה מסעדה מפוארת. כתבתי 150 מילה מהללות, ואחריהן עוד 150 מילים שאמרו בדיוק ההפך. עטפתי את הביקורת בסיפור נוגע ללב על איך חיכיתי לשווא לאהובת לבי במסעדה (דבר שהיה נכון בעיקרון, אבל בשלב זה חיכיתי לה לשווא כבר שנתיים, ולא הייתה שום סיבה לחשוב שהיא תגיע דווקא עכשיו) – ואף אחד לא שם לב. העיתון כבר עמד להישלח לדפוס. אבל אז קרה הלא ייאמן: א'? זו שכאילו חיכיתי לה במסעדה? זו שידעתי שלעולם לא תתקשר? התקשרה.

"מה שלומך?" אמרה.
"בסדר," אמרתי.
"מה אתה עושה?"
"עכשיו?"
"לא," אמרה וצחקה, "בכלל," כי להזכירכם לא נפגשנו שנים, ורק אצלי בראש היא הייתה כל הזמן מולי, מחכה לרגע הנכון כדי להרים לי טלפון, אבל מיד התעשתי ואמרתי לה שאני עובד בעיתון, ושיש לי טור מצחיק בדף האחורי, ועכשיו גם עוד משהו.
"איזה עוד משהו?"
"סתם, משהו קטן," אמרתי.
היא שתקה. ואחר כך אמרה: "טוב, מה שזה לא יהיה, זה בטח יהיה…"
"יהיה מה?" דחקתי.
"אמיתי כזה. כי אתה… אתה כזה אמיתי," אמרה ולקחה שאיפה מהסיגריה, ולרגע חשבתי שהנה זה בא, נשים אוהבות גברים אמיתיים, לא?
"תגידי," אמרתי, ולקחתי נשימה –
"טוב, אני מצטערת, יוחי מצפצף מלמטה – " וזאת הייתה הפעם הראשונה שנודע לי על יוחי, שהיה איש, סתם איש, בלי מאפיינים מיוחדים, או לפחות נשמרתי כל השנים מלברר מה הם מאפייניו המיוחדים, או איך הוא נראה בכלל – יוחי?! אר יו סיריוס?! – ולמדתי שהיא התקשרה רק כדי… כדי מה? לא היה לי מושג. כנראה רצתה להיפרד מעצמה הישנה, רגע לפני שהיא נהיית "עם יוחי".

היא סגרה את הטלפון וכל מה שנשאר ממנה היה האמון הזה, שתמיד אכתוב דברים אמיתיים, והתקשרתי לעורך שיוריד את הביקורת, איימתי להתפטר, והוא כעס אבל הוריד אותה, ותוך רבע שעה ישבתי וכתבתי 300 מילים אחרות על ההבדל בין סיגריה לבין נשיקה – יש לי את המאמר הזה עד היום, אני מאוד מחבב אותו – ויותר לא חזרתי להיות מבקר מסעדות, או מבקר של משהו בכלל,

כי כל כך קל להגיד את דעתך כאשר אתה עוטף אותה בסיפור מהחיים – הרי זה כל מה שאנשים רוצים: "שיהיה אמיתי!" למרות,

שזה לא נכון בכלל. זה מה שהם אומרים לעצמם שהם רוצים. מה שהם באמת רוצים, זה שיהיה יפה. אבל בזה, לעזאזל, אף אחד לא יודה לעולם.