"אנחנו באים": הסיפור האמיתי שמאחורי מחאת הצעירים

קל מאוד להתבלבל ממחאת בלפור. היא צבעונית, היא שמחה, היא פרחונית, היא מוזיקלית, היא תרבותית. אפשר בקלות לקרוא לה פסטיבלפור או בלפור-ברן ולבטל אותה כהפנינג קיצי לצעירים שסגרו להם את העולם על הפרצוף. אבל מאוד לא כדאי להתבלבל. מתחת לקוסמטיקה של כל היופי העולץ הזה יש עור פצוע, מצולק וזועם. והוא אומר "אנחנו באים".

כבר אמרנו שסביב המחאה נגד ראש הממשלה, בסיוע אווירי של מחאת התרבות, מתפתח לו לפתע רנסנס חסר תקדים של שירי מחאה. אחרי עשורים שבהם קוננו מבקרי התרבות על אוזלת המיקרופון של המוזיקאים בישראל, עשורים של יוצרים ותיקים וצעירים מפוחדים מכל רמז להצהרה פוליטית, יכול מאוד להיות שכיכר פאריז בירושלים – עם הביט המהדהד של התופים, צפצוף הזמבורות וקריאות ההמון – היא המקום שבו נפתחה הצ'אקרה של מוזיקת המחאה בישראל. ופתאום הכל מתעורר.

דורי סדובניק מרד אקסס התעורר, טדי נגוסה התעורר, אקו התעוררה וביחד עם כוחות ההפקה של קבוצת המחאה "הלם תרבות" הם הרימו את הביטוי המוזיקלי האותנטי ביותר של מחאת הצעירים המובטלים, הכוח המניע שמאחורי האווירה המחשמלת בהפגנות מוצ"ש. "אנחנו באים" הוא הסאונד האמיתי של המחאה, זה שלוחש ומבעבע מתחת למצעדי הפרחים והמיצגים האמנותיים. ברמה המוזיקלית זה סאונד מלנכולי של טראפ טבול בטכנו, אבל ברמה הפוליטית זה סאונד אגרסיבי של כעס טבול בפאק יו.

"המכת"זית מרססת\ מנסה לטשטש את המסר\ זה שיושב על הכס מנסה לשסע לפי הספר\ פרא אדם אתה\ לב אוהב אנוכי\ אני קמתי מתרדמת\ וכולם קמו איתי\ חזירים\ אנחנו באים\ פושעים\ אנחנו באים\ מנותקים\ אנחנו באים"

התקשורת מפספסת לחלוטין את הקול הצעיר הזה ומחפשת את הסיפור מתחת לפנס של השלטון, אבל היא צריכה רק להקשיב לטראק המוחץ הזה שמתאר את הרגע הזה ממש עם הליריקס שאקו ונגוסה יורים בפלואו מושלם וזועף: "המכת"זית מרססת\ מנסה לטשטש את המסר\ זה שיושב על הכס מנסה לשסע לפי הספר\ פרא אדם אתה\ לב אוהב אנוכי\ אני קמתי מתרדמת\ וכולם קמו איתי\ חזירים\ אנחנו באים\ פושעים\ אנחנו באים\ מנותקים\ אנחנו באים". זה רגע של צמרמורת ודמעות בעיניים.

"אנחנו באים" לא מנסה להיות המנון מחאה בכוח (בניגוד ל"בומבה" של הדג נחש שהוא להיט קיץ נהדר), אלא מתעד בזמן אמת ובעוצמת אמת את מה שבאמת מתבשל כל מוצ"ש בבלפור, את האהבה של הצעירים האלה לארץ הזאת ואת הייאוש שלהם מול מה שמתחולל בה, אולי גם את התקווה השברירית שלהם לשנות משהו. זה כבר לא רק שירים כמו "לעולם לא ניכנע" של WC שהקדים את זמנו בכמה שנים וחיכה על הקווים למחאה הנכונה שתאמץ אותו, זו המוזיקה שבוקעת מלב המחאה תוך כדי התרחשותה. וזה יפה ומרגש מאוד.