האנטישמים לא ביטלו אותנו. הם מימנו וחיבקו אותנו. התאכזבתי

נדב בושם ולי פרלמן נסעו לפסטיבל אמנות וזכויות אדם בבלגרד עם ההצגה "אסיר ציון: טייק טו", וגילו שבשגרירות ישראל כועסים עליהם, שהסרבים לא יודעים שיש בארץ הפגנות נגד השלטון ולא שמעו על החטופים - וגם שאין כמו סולידריות בין פליטים ממשטרים אפלים // טור אישי
>> את ההצגה "אסיר ציון: טייק טו", שעלתה בחממה של פסטיבל עכו ב-2023 ומוצגת מאז בתיאטרון תמונע, יצר הבמאי נדב בושם יחד עם הנון-אקטור לי פרלמן, והיא באה חשבון עם הציונות שסחפה אותו לארץ לפני 42 שנים. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה עם איראן, הם נסעו להופיע איתה בפסטיבל לאמנות וזכויות אדם של תיאטרון DAH בבלגרד. אנחנו מביאים כאן את הרשמים שלו משם (ההצגה הבאה בתמונע: 11.8 20:00, פרטים וכרטיסים כאן).
בחודש שעבר נסענו אני ושותפי לי פרלמן עם ההצגה, "אסיר ציון: טייק טו", להופיע בפסטיבל תיאטרון בבלגרד סרביה. הדבר היחיד שידעתי על סרביה זה שפעם היא הייתה אזור מלחמה והיום גר שם שרוליק איינהורן. כשהתחלנו את ההתכתבות מול הפסטיבל שנה לפני, הייתי בטוח שמתישהו מישהו יגיד, לא מתאים אתם מישראל, וכל הסיפור יתבטל כלעומת שנקבע, אבל לא כך היה והאנטישמים האלו לא רק שלא ביטלו, אלא גם מימנו וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות – פייר התאכזבתי.
פסטיבל תיאטרון וזכויות אדם (מה הקשר??? ישאל המנוי הממוצע לבית ליסין) ואף גרוע מזה – פסטיבל תיאטרון וזכויות אדם שהכותרת שלו היא "חושבים שלום" (Thinking peace) – השם ישמור! לחשוב שלום ועוד בזמן מלחמה??!!!
בקיצור לא פשוט בזמן מלחמה, או בזמן לא מלחמה, לקחת עבודת פרפורמנס אישית ומאוד מקומית שעוסקת במשבר של אחד, נון אקטור בשם לי פרלמן, עם הציונות שסחפה אותו והביאה אותו לכאן אי שם לפני ארבעים ושתיים שנים, ולעבד אותה לקהל אחר בשפה אחרת, ולנסות למצוא חוטים מקשרים בין כאן לשם מבלי לאבד את עצמנו בדרך.
והאמת – הצלחנו. החששות מאיך יקבלו אותנו והאם נצליח להעביר את הסיפור וליצור עניין ודיאלוג עם הקהל ה"עוין", והאם אצליח להתמודד עם האנגלית, ומה יקרה אם ואם ועם – כל אלו התבדו לחלוטין. הייתה לנו חוויה מופלאה, מלמדת, מרגשת. הצלחנו לגעת באנשים ולעורר דיון וחיוך והרבה מחשבה ואף להעלות דמעה או שתיים. אמנית רוסיה סיפרה לי שהיא מתביישת בדרכון שלה ובכתה – אין כמו סולידריות בין פליטים של משטרים אפלים, אבל למען הדיוק היא בכתה כמעט מכל דבר – גם מאזכור המילה בורשט.
מה שהדהים אותי זה שלקהל הבלגרדי לא היה מושג שיש הפגנות בארץ נגד השלטון ונגד המלחמה, ושהם לא הכירו את סיפור החטופים. מה שרואים משם בהחלט לא רואים מכאן וההיפך. ובגלל זה המפגש הזה היה כל כך חשוב וחיוני לשני הצדדים.
אינסידנט קטן הזכיר לי למה באנו לשם ואת מי ייצגנו: ביום שהגענו קיבלה מנהלת הפסטיבל טלפון כעוס מנספחת התרבות של שגרירות ישראל, למה לא קיבלה הזמנה למופע ואיך זה שלא שיתפו את השגרירות בכך שיש מופע מישראל בפסטיבל. תשובת המנהלת לכך הייתה שהאמנים לא מעוניינים בשיתוף או מעורבות של השגרירות – ואכן באנו כעצמאיים וייצגנו בכבוד וברגישות לא את ממשלת הדמים ופקידיה, אלא את השמאל הישראלי על גווניו המצטמקים ואת התיאטרון העצמאי בישראל נטול התקציבים, על היוצרות והיוצרים המוכשרים שפועלים בו.