"ארבע חתונות" חזרה, אבל הפרובוקציה הגזענית הרסה את הכיף

לקיץ הישראלי, כידוע, יש סממנים מאוד ברורים: בגדים חשופים ברחוב, מוזיקה קלה ברדיו, חום מבעבע על אספלט שחור – ובשנתיים האחרונות, גם ריאליטי. תוכניות בידור קלילות שתואמות את הרוח הקלילה שמסביב. ותוכנית אחת שהפכה את עצמה למנהג קיצי שכזה היא "ארבע חתונות".
>> פחות מתחברים לטראש? אל תבזבזו את הזמן שלכם: 12 סרטים איכותיים שאפשר למצוא בנטפליקס

אחרי העונה הראשונה והדי מוצלחת, הדוקו-ריאליטי של כאן 11 שב לעונה שנייה. הפורמט הבסיסי והקשיח עדיין כאן, אבל פקטור אחד משמעותי בהחלט השתנה – הקריינית. שירה נאור היתה שם בעונה הקודמת, והפעם התחלפה במישהי מקסימה לא פחות – עלמה זק, אחת מכוכבות "ארץ נהדרת". לזק יש יתרון מאוד משמעותי – הפמיליאריות והחביבות שהיא הרוויחה ביושר משנים ארוכות ב"ארץ". אבל בתפקיד הנ"ל, דווקא החביבות שזק משדרת היא סוג של חיסרון – כי בסופו של דבר, התפקיד של הקריינ/ית, א-לה "בואו לאכול איתי", הוא להיות מרוחק, עוקצני, ציני במידה רבה – אפילו קצת מרושע. ההרגשה, במקרה הזה, היא שזה לא יושב טוב מספיק על זק – לא כמו שזה היה יושב, אולי, על שחר סגל (העילאית והצינית ממש, בקטע טוב), שכתבה את הקריינות יחד עם הלית לוי. ואולי הגיע הזמן שתעלה מדרגה וגם תבצע אותה. הטכנולוגיה קיימת.

הפורמט, הדי פשוט, איתנו: ארבע כלות במצבי צבירה שונים עומדות בפני הרגע הגדול בחייהן – החתונה. בזמן שאחת מתרגשת ומתעצבנת את דרכה לחופה, השלוש האחרות מתארחות בחתונה שלה, טועמות מהבופה, לועסות את הסטייק פילה, רוקדות לצלילי עומר אדם ובסוף מדרגות. החתונה שתזכה בציון הכי גבוה תזכה באותה חופשה זוגית בחו"ל, שלא ברור לאן. השם הבולט ביותר מבין ארבע הכלות שנבחרו הפעם הוא, כמובן, דולב כהן מרמלה – בעקבות המונולוג שלה בפרק, שבו היא מתוודה כמה היא לא יכולה לשמוע רוסית ואמהרית. אפילו יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, תקף אותה ואת "התאגיד" – ובניגוד לאינסטינקט להסתייג מ"תפיסת טרמפ" של פוליטיקאי לפני בחירות, היה משהו בביקורת שלו.

כי זה אומר משהו קצת על צביעות מערכתית מצד יוצרי "ארבע חתונות", וגם מצד התאגיד. הרי ברור מה היה קורה אם מישהי, באותו טון מתלונן ומתקרבן, היתה טוענת שהיא לא יכולה לשמוע ערבית לידה. כנראה שה"עדות" ההיא היתה נזרקת על רצפת חדר העריכה, אולי גם יחד עם המתמודדת עצמה. ובצדק גמור – כי גזענות, בחברה שבה אנחנו חיים, היא טאבו. טוב שהיא טאבו. טוב שאנחנו צריכים לחשוב על מה שאנחנו אומרים. ואני כבר לא רוצה אפילו לדבר על האפשרות שמישהי בריאליטי בחו"ל (נניח, בגרמניה) היתה מתלוננת שהיא לא יכולה לשמוע לידה עברית או יידיש. מה היינו עושים, איך היינו מגיבים, באיזה השוואות היינו משתמשים ומה היינו חושבים על רשת שידור ציבורית במדינה שלהם שמאפשרת דברים כאלה בפריים טיים. אבל רוסים ואמהרים… על זה עוד אפשר להתגזען. זה, איכשהו, עובר חלק.

עם או בלי קשר לפורמט, היתה תחושה ברורה של שימוש בפרובוקציה. בדיוק כמו ש"פאוור קאפל" של רשת 13 השתמשה באודיה פינטו ובסצנה שבה לא זיהתה את יצחק רבין – למען מטרה פשוטה, עירומה ובסיסית: צפיות, רייטינג, שיח. היח"צ של "ארבע חתונות" עשה את שלו בעקבות המיני-סערה שחוללה דולב כהן עם הרעל שהיא זרקה. רק אנחנו, בינתיים, נפגענו. ובעיקר – גם פינטו וגם דולב כהן אמורות להיות על תקן "המזרחית האסלית". אנחנו חיים בעולם של סטריאוטיפים, וברור שבעונה הנוכחית כל אחת סיפקה אלמנט אחר ב"פסיפס" שניסו לצייר. דיאנה היתה הרוסייה הקרירה יותר, ליאורה היא האשכנזייה שעובדת בחברת הייטק, עדן סתם רצתה לרקוד – ודולב אמורה היתה לייצג משהו מזרחי שורשי. אבל האמת היא שזה חארטה. זו לא מזרחיות, כמו שזו קריקטורה של מזרחיות. אין שום דבר "מזרחי" בהכרח בצעקנות, בדיבור קשוח מדי, בנגן בוזוקי שמחרב לך את האוזן בבופה. זו סתם התנהגות מעפנה. הייתי בחיי בלא מעט חתונות של בני זוג מזרחים, ואף אחת מהן לא היתה איומה כל כך. המחשבה שזו הדרך לייצג את "המזרחיות" היא בעיניי לא נכונה, ובעיקר פוגעת במזרחים שזו – לכאורה – "המראה שלהם".

אחרי כל זה, "ארבע חתונות" היא עדיין מוצר טלוויזיוני טוב בבסיס. הפורמט מעניין, מגניב ומסוגל להעלות חיוך, הכתיבה של שחר סגל והלית לוי כרגיל מעולה, עלמה עושה את עבודתה וזה בעיקר עובר בצ'יק – כמו הרבה דברים טובים. אבל את האנטגוניזם שעורר הפרק הראשון יהיה קשה למשוך גם לפרקים הבאים. אולי זה המקרה הקלאסי של "תפסת מרובה, לא תפסת" – הריאליטי חלם ליצור באזז דרך מונולוג שטוף שנאה, אבל דווקא המונולוג הזה די ביאס והוציא את הכיף מהתוכנית שאמורה להיות הכי כיפית על המסך הישראלי של קיץ 2026.