תדברו על אריק: בנדיקט קמברבאץ' מקבל סדרה כמעט מושלמת. כמעט

כל ההורים רבים, ובכל זאת, לא פשוט לחוות מריבות של ההורים בתור ילד. והילדים, כך כבר ידוע זה מכבר, סופגים הכל. "אריק", הסדרה החדשה של נטפליקס, מספרת על זוג הורים שרק יותר מדי. הרבה יותר מדי. האבא, וינסנט אנדרסון (בנדיקט קמברבאץ'), הוא בובנאי שיצר סוג של "רחוב שומשום" – אבל הוא גם חסר רגישות, חסר טאקט ובגדול, אדם שלא מאד נעים לשהות במחיצתו. הנישואים שלו ושל אשתו קאסי כבר על סף גסיסה, והם מגיעים לנקודת רתיחה כאשר בנם הקטן אדגר מציע לוינסנט בובה חדשה – אבל האב, בהיותו בן זונה אנוכי, מבטל הרעיון של בנו בבוז. בוקר למחרת אדגר נעלם. 

>> בואו נראה: 5 המלצות לסרטים ב-10 שקלים ביום הקולנוע הישראלי

הסדרה חוזרת לניו יורק של שנות השמונים, תקופת שיא של היעדרות ילדים, ויוצרת הסדרה אבי מורגן יודעת זאת – לכן היא גם מטפלת בנושא באופן, ומנסה להעניק לכל דמות את היחס הכי אנושי שניתן. וזה אומר שמלבד אדגר, הילד, כולם פגומים, וזאת הנחת יסוד מעולה לסדרה כמו "אריק". אחרי שאדגר נעלם, האלכוהוליזם של וינסנט האב מתחיל להתעצם, מה מפעיל אצלו מחלת נפש שגורמת לו לראות את, ולדבר עם, אריק – בובת המפלצת שיצר אדגר. את שלבי ההתמכרות אני כבר מכיר מיצירות אחרות על הנושא – דוגמת הספר "השתיין" של הנס פאלאדה, המתאר דפוס התנהגות התמכרותי דומה – אבל עצם העובדה שוינסנט נושא את האשמה על היעדרות בנו מייצרת אסקלציה מהירה יותר מכל סיפור אלכוהוליזם שנתקלתי בו.

אפשר להבין את זה, הסיוט של כל הורה הוא לגלות שהילד נעדר, ודרכי ההתמודדות של וינסנט וקאסי שונים: האישה, בגילומה של גבי הופמן, עושה הכל כדי למצוא את אדגר – תולה שלטים, פונה לתקשורת, מנסה להציע פרס כספי בעזרת הוריו העשירים של וינסנט. ואילו הוא שוקע לתוך העליבות של עצמו, כשברקע קול המפלצת של אריק ממשיך להגיד לו כמה הוא כושל. כשאריק מופיע הוא מציב מראה לוינסנט, ואלה רגעים קטנים בהן הוא לוחץ על כל הנקודות הכי רגישות שלו, אלו שמורידות אותו למטה. כקונספט לדמות, מדובר באקט מדהים. בעיקר כי, כמו שאומר לני, בובות אומרות את מה שאנחנו לא יכולים להגיד. הבעיה היא שאין מספיק מאריק. הוא דמות מצוינת, וכשהוא מופיע אלה הרגעים בהן עבודת המשחק של קמברבאץ', שגם מדובב את הבובה, הכי מעניינת. אבל וינסנט כל הזמן דוחה אותה, ובמקביל מאמין בבובה עצמה, שאיכשהו עשויה להחזיר אליו את בנו. חוסר ההתאמה הזו בעיקר מעלה שאלה – האם אריק הכרחי, או שמא מדובר בגימיק?

יש ב"אריק" הרבה דברים מדויקים – השחיתויות במשטרה, הקשרים בין פוליטיקה ופשע, והסכנה שאורבת לילדים כולם אמיתיים, ורלוונטים עד היום. גם דמותו של אריק בסדרה מדויק במהותו, אך לא בביצוע. הוא לא מספיק נוכח פיזית על המסך כדי שנהנה ממנו, ולמרות שזה לא שחזור של מקרה "גודזילה" – סרט מפלצות שמצטבר ל-11 דקות של מפלצות – זה עדיין לא מספיק כדי להצדיק לתת לו את שם הסדרה. היה יכול להיות מעניין לראות רגעים בהם וינסנט נהנה מנוכחותו של אריק, ולא רק דורש ממנו ללכת או לסתום את הפה. והפספוס הזה מוביל את הסדרה לסיום די צפוי, כזה שמרגיש כמעט תמים מדי לאופי הסדרה. הסדרה מתמודדת עם מציאות כואבת של סכנות שאורבות לילדים מכל פינה, ולמרות שהסיום הנאיבי להפליא שלה היה כן מרגש – בעיקר בסצינת הסיום – הוא לא כל כך הרגיש שייך. כנראה שאבי מורגן הייתה כל כך עסוקה בבניית ההתמכרות של וינסנט, והיחסים המורכבים שלו עם הסביבה, עד שהיא שכחה לבנות את היחסים של וינסנט עם אריק. שזה בעצם היחסים שלו עם עצמו. 

"אריק" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

זו סדרה עשויה היטב, עד שני הפרקים האחרונים שלה. היא מציגה תמונה כואבת של נישואים כושלים, ומגוון רחב של דמויות לא מושלמות, וכמו הדמויות שלה, גם הסדרה אינה מושלמת.עדיין כדאי לראות אותה, כי יש בה לא מעט הצלחות אחרות מלבד המשחק של קמברבאץ' – היא מצליחה לייצר רשת עירונית-פוליטית-חברתית של קשרים בצורה מעניינת, ויודעת לצאת היטב מהאישי לפוליטי ומהפוליטי לחברתי ובחזרה לאישי מבלי שזה מרגיש מאולץ. ויש גם את עניין היצירתיות של אבי מורגן, שאם מביטים לרגע ברזומה שלה ("סופרג'יסטיות" "אשת הברזל"), ניתן לראות שהיא מאד טובה בנישה הפמיניסטית הקבועה. דווקא הפעם היא חורגת משם, ומצליחה לייצר סדרה שמעניינת למרות פגמיה. ואולי דווקא בגלל הטעויות שהיא עשתה עם "אריק", יהיה מעניין לראות לאן היא תיקח את היצירה הבאה שלה. אני מקווה שהיא תעמוד בסטנדרט החדש שיצרה – אבא אלכוהוליסט עם חבר דמיוני.
"אריק", עכשיו בנטפליקס