ל"ארץ נהדרת" יש תפקיד כפול: כתוכנית סאטירה היא אמורה להדליק נורות אדומות ולהאיר פינות חשוכות, אבל כתוכנית בידור היא גם צריכה לדעת להניח קרח על הפצעים כשהם מדממים מדי. ובשבוע כאוטי של שמועות על הקמת ממשלה חדשה (אם תהיה), דיבורים על עוד מלחמה עם איראן, התלהמות תקשורתית נגד ערבים ונאום מטורלל של ראש הממשלה ביום השבעת הכנסת, נדמה לי שדווקא הפרק ששודר אמש בחר באפשרות השנייה. היו בו גם רגעים נושכים, אבל כשהתקשורת עסקה בהעצמת מריבות וסכסוכים, "ארץ" דווקא חיפשה להרגיע, והעלתה את רף הקומדיה והסנטימנטליות. ואולי זה גם מסביר את רגעי השיא של הפרק, אבל על זה בהמשך.
>> הסרט על "הכבש ה-16" העדיף פוליטיקה מאולצת על פני הנוסטלגיה

כי נתחיל בהתחלה, ובמערכון ה"קולד אופן" של הפרק, שעסק ב"בעיה בהסברה" כתירוץ. זה פורמט ש"ארץ" כבר השתמשה בו בעבר, ואם תרצו, אולי גם המשך למערכון ה"אי אפשר לשבת עם ערבים" מהשבוע שעבר. הפורמט: לקחת קלישאה מהשיח הפוליטי ולהלביש אותה על החיים האמיתיים. מה היה קורה אם כולנו היינו משתמשים במשפטים שאנחנו אוהבים להגיד בוויכוחים בינינו? הפעם מדובר ברצון הכולל "להסביר" טוב יותר את מה שאי אפשר להסביר. וזו הייתה פתיחה חמודה (וגם בהחלט נכונה), אבל קצת הרגישה אאוט-דייטד. משהו שהתאים יותר לימי המלחמה מאשר לתקופה של עכשיו. מי שכן הבריקה במערכון הייתה טליה סלנט, שחזרה לתפקידה הישן כשדרית קווים (געגועים, טליה).

אחרי הפתיח, הפרק עסק בעיקר בהשבעת הכנסת ה"חגיגית", כשברקע המשא ומתן להרכבת הממשלה. כמי שחושב שהפאנלים הפוליטיים קצת איבדו מהעניין שלהם, לדעתי הפעם דווקא בחלק הזה היו רגעים חזקים יותר מבחינה קומית: שרון טייכר והחיקוי שלו לאביגדור ליברמן כחתן בר המצווה החדש (פרשת "ויתקפל"), החיקוי המצוין של אמיר שורוש למנסור עבאס, והבומבה שהיא תמיר בר בתפקיד הח"כ הצעיר והחדש, יונתן שלו. לא קורה הרבה שתמיר בר מגיח לפאנלים הפוליטיים, אבל הוא תמיד מצליח להעלות שם את הרמה.

הרגע הנושך של הפרק היה אותו "סרטון זוועות", עוד מקרה שבו "ארץ" מצליחה לסטות קצת מהקלישאות ומהפוליטיקאים לטובת מערכון חזק ובועט יותר. הפעם היא השתמשה בהשוואה בין יציאת המצביעים הערבים לקלפיות לבין ה-7 באוקטובר (מטאפורה שכבר הופיעה בשיח מאז הבחירות שבהן, רחמנא ליצלן, אנשים אשכרה הצביעו), והצליחה להמחיש את האבסורד שבטיעון. זה עבד הרבה יותר טוב מאשר אם הדברים היו יוצאים מפי החיקוי של נתניהו, והפגין את אחד מכלי הנשק המצוינים שיש בידיים של "ארץ", בדיוק למקרים כאלה.

אבל לדעתי, בסופו של דבר, היו שני רגעי שיא אמיתיים לפרק הזה. הראשון הוא האירוע שדובר עליו הכי הרבה: ההופעה של יהודית רביץ בפרק. זו לא הפעם הראשונה שרביץ מגיחה ל"ארץ נהדרת". בסיום העונה השלישית היא שרה את "מילה טובה" יחד עם שחקני התוכנית, ובעונה השמינית קפצה להופעת אורח במסגרת המערכונים של קשת ליבליך. אבל הפעם זה הגיע בקונטקסט קצת פחות מצחיק, על רקע הסערה סביבה.

והיה מעניין מאוד לראות את רביץ שם, כי היא עשתה משהו שסלבס ישראליים, וגם פוליטיקאים, בדרך כלל לא עושים. הכלל הישראלי הנהוג סביב מהומה כמו זו שהתרחשה סביבה בשל "פרשת הלייקים", הוא "להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור". כלומר, לנתק מגע מהסביבה, לא לצאת ולדבר ולקוות שכולם ישכחו. רביץ בחרה בטקטיקה אחרת, וזו בחירה מעניינת מבחינתה. כמו שאני מפרש את זה, זו הייתה הדרך של רביץ להגיד לקהל המקורי שלה (שקצת התבאס עליה): "לא שכחתי אתכם".

ובמקביל, הייתה כאן גם בחירה מאוד שפויה ומאוד מרעננת של "ארץ". גם היא, כמי שמבטאת במידה רבה את קולו של המחנה הליברלי הישראלי, בחרה לשים את היד שלה על רביץ ולהגיד לה: כן, הדעות שלך אולי מבאסות אותנו, אבל זו את, ואנחנו אוהבים אותך גם ככה. כי בניגוד למערכון שבו מצד אחד נתניהו העניק לה חיבוק דב, ומצד שני המפגינה צעקה ש"היא חזרה למחנה השינוי", רביץ היא בסוף בנאדם עצמאי, ועוד יותר מזה, זמרת כל כך אהובה. החיבוק ומחיאות הכפיים בסיום היו רגע ישראלי קולקטיבי, ורגע לא מובן מאליו מצד "ארץ נהדרת" בתוך האקלים המזוהם של התקופה.

ובסיום הפרק הגיע עוד רגע יפה, דרך דמות שתמיד יודעת לעשות את העבודה: אשר נהג המונית. מה שהתחיל כעוד גלגול של "הישראלי היפה" הפך עם השנים לאחד הרגעים שבהם "ארץ" יוצאת מהאולפן ויורדת לשטח. היכולת של יובל סמו לשבור קרח מול אוכלוסיות שונות כבר הייתה מוכרת, אבל עם אשר היא עלתה מדרגה, ונהג המונית הצליח להביא למסך לא מעט קולות ישראליים אותנטיים. מהחטופים שחזרו, דרך ילדי המקלטים וקריית שמונה הנטושה, ועכשיו גם האזרחים הערבים. רק שהפעם הוא לא היה על ההגה.

הסקץ' האחרון בפרק הוא אולי הסאטירה הטובה ביותר על המצב: כזו שבאה מתוך המציאות ולא מנסה לחקות אותה. המונולוגים של נהגי המוניות הערבים, שסיפרו על המציאות שלהם בישראל ומול הישראלים היהודים (שנעה בין חשדנות מנומסת לגזענות מפורשת), היו עוד רגע שבו "ארץ" עושה משהו שלא עשתה במשך שנים רבות: מנכיחה את החוויה הערבית במרחב.

זה תהליך שלא החל היום. הכניסה של החיקויים לפוליטיקאים הערבים (והכללתו של שחקן ערבי בצוות, אמיר שורוש, שפרץ דרך "קופה ראשית"), הנוכחות של הערבים בפאנלים וסביב השולחן (הרבה יותר ממה שהתרגלנו לראות בתקשורת הישראלית), וגם מערכונים מסוגים שונים שסיפרו את הסיפור הזה. הדוגמה הבולטת מהעונה הקודמת הייתה המערכון של יוסף חדאד בנתב"ג, שהתייחס ישירות לתופעת הפרופיילינג. אבל כאן אפילו לא היה את ההומור כתירוץ.

והשילוב בין שני המערכונים הללו, מצד אחד יהודית רביץ ומצד שני הנהגים הערבים, הוא הדרך של "ארץ" לסמן כיוון למחנה הליברלי שצופה בה. מצד אחד, כזה שלא מבקש לבטל את הקולות השונים בתוכו (או לעשות את המעשה הכל כך ימני, ולסמן "בוגדים"), ומצד שני כזה שמסמן את הדרך לשותפות עם אזרחי ישראל הערבים. כי בניגוד לאיילה חסון ואייל ברקוביץ' שפתחו את הפרק, "ארץ" מבהירה שהערבים פה. שהם לא קלישאה ולא סטריאוטיפ, אלא בני אדם שחיים כאן ודורשים את מקומם. ולכו תדעו, אולי ברמת התודעה, מה שהתחיל ב"ארץ נהדרת" לא ייגמר שם. אינשאללה.

• ביקורת טלוויזיה