הבמאי רן טל קיבל חומרי גלם מעולים - ארבעה מוזיקאים אהובים, הופעה מרגשת וראיונות מצוינים. דווקא הניסיון להפוך את האיחוד לסיפור על ישראל בזמן מלחמה גורם לסרט להחמיץ את הדבר עצמו
בעיצומה של תקופה די חשוכה של הישראליות, זו הייתה ההופעה שבהקה כמו קרן אור. האיחוד של "הכבש השישה עשר", שנולד מאותם סולד אאוטים פסיכיים בנובמבר 2024 ועלה על הבמות בינואר 2025, הפך לסיבוב הופעות מצליח במיוחד. יוני רכטר, כמפיק מוזיקלי וכאבא של המיזם, יחד עם גידי גוב, דויד ברוזה ויהודית רביץ, נפגשו מחדש אחרי יותר מארבעים שנה לסיבוב שחגג את האלבום, שנולד מתוך היצירה של יהונתן גפן ז"ל. אגב, יש עוד הופעות באוקטובר הקרוב – שם גם ייגמר הטור הבלתי נתפס הזה. הצלחה מסחררת, עם שורה של סולד אאוטים לאורך הדרך.
>> הכבש השישה עשר: אוקיינוס של אהבה מהקהל אל הבמה ובחזרה
וכמו בכל הופעה גדולה שהייתה כאן, מיד מגיע כמוצר נלווה גם הדוקו – גורם מתעד שמצטרף לאמנים, מלווה אותם ומראיין אותם בדרך לפרויקט ("דוקו הופעות"). ראינו את זה באיחודים של "כוורת", כולל כמובן "שק של סנטימנטים" – שעוד ניגע בו – בתיעודי ההופעות של הבמאי ירון שילון סביב התופעה ושמה שלמה ארצי, ב"נופל וקם" של ירון בן נון עם שב"ק ס' ועוד ועוד. גם yes ו-HOT, שמשדרות את הסרט במקביל, התגייסו, והמיזם יצא לדרך.
מאחורי הדוקו הזה עומד אדם שלא כל כך מנוסה בסרטי דוקו מוזיקליים – הבמאי רן טל. טל הוא אחד מיוצרי הדוקו המוערכים בישראל. הוא מוכר בעיקר בזכות "ילדי השמש", שיצא ב-2007 ועוסק בילדי הקיבוצים, אבל עשה סרטים גם על יורם קניוק ואהוד ברק. טל והמפיקה דקלה ברקאי התאחדו ליצירה הזו, שבסך הכל מעוררת רגשות מעורבים. כי כשהדוקו מתעסק בדבר עצמו, הוא עושה עבודה טובה מאוד יחסית. הראיונות עם גוב, ברוזה, רביץ ורכטר מעולים. אמנם מדובר במרואיינים ברמה הכי גבוהה שיש, אנשים שיודעים נהדר לבטא את עצמם (ואנשים טובים בכללי), אבל הצליחו ללכת איתם למקומות שבדרך כלל הם לא הולכים אליהם. גם השימוש בקטעי הארכיון – כולל ההופעה הקצת מוזרה שהייתה להם בזמן אמת – ובקטעים של יהונתן גפן ז"ל מתוך הראיון שלו עם יואב קוטנר ב"תיעוד יוצרים" של מפעל הפיס פוגעים בול.
ומעל הכל – תיעוד ההופעה עצמה. כמי שהיה בהופעה (וגםכתב עליה בשעתו) והתרגש עד דמעות, היה מגניב מאוד לחזור דרך הסרט לחוויה הרגשית של היכל התרבות. בשתי מטרות היסוד של הדוקו – לספר את הסיפור של "הכבש" (ושל כל אחד מהמשתתפים) ולהחזיר אותנו להופעה – הוא עמד בצורה לא רעה. אבל הבעיה מתחילה בתפקיד שלקח על עצמו. כי בסוף, היה נרטיב די ברור לסרט. הנרטיב שטל ניסה לספק לדוקו היה "הכבש השישה עשר כמנחם הלאומי של עם ישראל בזמן המלחמה". נרטיב שאינו מנותק מהמציאות – ברור שלחיבוק הגדול שחברי "הכבש" קיבלו מהקהל יש קשר גם לאווירה החונקת שיצרה המלחמה ולסוגיית החטופים. אבל לדעתי, זה היה מקרה שבו הנרטיב קצת כפה את עצמו על הסרט.
ולא רק אני חשבתי ככה, אלא גם חברי "הכבש" בעצמם. באפריל האחרון פורסם ב"הארץ" כי חברי "הכבש השישה עשר" הטילו וטו על הסרט שמתעד את האיחוד. לפי הידיעה, המשתתפים וההפקה טענו שהוא נמשך יותר מדי לכיוון הפוליטי ופחות התמקד בדבר עצמו – ביצירה, במפגש בין החברים, באמנות – והוא נשלח לעריכה מחדש. אבל גם התוצאה שהגיעה למסך בסופו של דבר, לדעתי, מקדשת יותר את הנרטיב ופחות את מה שהיה שם. דוגמה מובהקת לכך היא הסצנה שבה, בכניסה להופעה בהיכל התרבות, בכיכר הבימה, מתקיימת הפגנה למען שובם של החטופים. ובשעה שהמפגינים צעקו "תעצרו את העולם, האחים שלנו שם", עמדו אנשים בתור כדי להיכנס להיכל התרבות לראות הופעה או לקנות מרצ'נדייז בדוכן. בעיניי, זו הייתה סצנה שעשתה עוול לרוכשי הכרטיסים. הם מוצגים כמעט כערלי לב – אנשים שמתעלמים מהצעקות של המפגינים או מזעקת החטופים למען הנוחות האישית שלהם.
לא צריך להכביר מילים בכמה חשובה הייתה החזרת החטופים, וכמה כל מי שהפגין למענם עשה דבר חשוב למען החברה הישראלית. אבל אין שום סתירה בין ללכת להפגנה למען החטופים לבין ללכת בערב אחר להופעה. אותם אנשים שעמדו בתור להיכל התרבות יכלו בהחלט לעמוד בהפגנה יום קודם או יום אחר כך. ולעשות את ההנגדה, בעיניי, הייתה דרך לנסות לקדש את הקונטקסט על פני הדבר עצמו, שהיה רחוק מלהיות פוליטי באותה העוצמה, ובדרך להכפיש אנשים שבאו כדי קצת לברוח מהמציאות המזעזעת. וזה היה חבל.
גם השימוש הקצת מאולץ במקהלות הילדים והמבוגרים ששרו את שירי "הכבש" הרגיש כמו ניסיון להאכיל בכפית. כן, אנחנו יודעים שמדובר בשירים שכולנו מכירים. רוב מי שצופה בדוקו שלכם כנראה מחובר נפשית גם ככה לחומרים של "הכבש". זה הרגיש כמו ניסיון לעשות מניפולציה רגשית מוגזמת, בהתחשב בעובדה שההופעה עצמה הייתה מרגשת דיה. כי בסופו של דבר, עם כל הכבוד לסוציולוגיה באגורה וחצי, האירוע של "הכבש השישה עשר" הוא קודם כל אירוע תרבותי. זה אלבום ילדים שעשה מזמן קרוס אובר לעולם המבוגרים, ארבעה אמנים שהם נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית (כל אחד בדרכו הייחודית והפרועה), טקסטים מעולים של יהונתן גפן, לחנים גאוניים של יוני רכטר – היה עולם שלם לדבר עליו ולהתמקד בדבר עצמו. כסיפור של תקופה, כשילוב בין אמנים שהיו בנקודה מסוימת בחייהם ו"הכבש" נתן להם דרך חדשה.
גם כשכתבתי על מופע "הכבש", חיברתי לא מעט קווים למופע האיחוד של "כוורת", שקרה בקיץ 2013. לא רק במבנה של ההופעה – חומרים ישנים לצד אמני הסולו שמבצעים את שיריהם האישיים בבלוק כמעט נפרד – או בתפקיד שהם גילמו אצל הצופים. גם הדוקו ממשיך את אותה הרוח. הסרט על "הכבש" די הולך בעקבותיו של "שק של סנטימנטים" – בחיבור בין העבר להווה, ובוודאי בראיונות יוצאי הדופן שהוציאו כמה רגעים אנושיים נפלאים.
אבל מה שבלט ביצירה של אבידע ליבני הוא היעדר היומרה. "שק של סנטימנטים" סיפר סיפור פשוט על להקה שהייתה פעם צעירה והיום מבוגרת, שנפגשת אחרי שנים ארוכות. הסרט על "הכבש השישה עשר" ניסה לספר סיפור גדול מדי, על מדינה במלחמה ועל טראומות, ולקשר את זה להופעה – ולדעתי במשימה הזאת הוא לא צלח באמת. זה לא אומר שאי אפשר ליהנות ממנו – אפשר בהחלט. אבל לדעתי, ההחמצה היא שהיה אפשר ליהנות ממנו הרבה יותר. בטח בהתחשב בחומרי הגלם המעולים, של ההופעה הכי מרגשת שהייתי בה כבר המון שנים.