זה לא מצחיק: המיאוס מהפוליטיקה מפרק גם את "ארץ נהדרת"

הבנו, אתה מטומטם, גזגז לנו מהמסך. איתמר בן גביר, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
הבנו, אתה מטומטם, גזגז לנו מהמסך. איתמר בן גביר, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

כל כך נמאס משוכני המערכת הפוליטית שאפילו את החיקויים שלהם כבר קשה לראות על המסך. כתוצאה מכך, הפאנל המרכזי של "ארץ נהדרת" נחלש מאוד, והתכנית במיטבה דווקא כשהיא נוגעת בסוגיות רחבות יותר. הלוואי שגם בחיים, כמו בעולם של "ארץ", העם ינצח את ערימת הכלומניקים שמנהלת אותו // הריקאפ שחיכיתם לו לא צוחק

8 בפברואר 2024

אחרי 12 פרקים בעונה הזו של "ארץ נהדרת" (או תחת השם המחודש "ארץ נלחמת"), אפשר כבר לזהות את השטאנץ המבני של התכנית: זה תמיד יתחיל במערכון פתיחה, יימשך בפאנל פוליטי-מדיני שיתפוס את החלק הראשון של התכנית, ייכנס להפסקת מחצית בדמות "עוד כותרות", יחזור לפאנל קצת יותר משוחרר שעוסק בענייני תרבות ובידור – ויסיים במערכון סיום שאמור לשלוח אותנו לישון עם חיוך.

>> ויתרנו על האירווויזיון. בחרנו לא להיות ישראלים. דווקא עכשיו

לא מעט נסיונות שנזרקו לאוויר במהלך העונה נמוגו כאינם: דניאל הגרי נעלם לחלוטין (בערך מהתקופה שבה גם המקור הפסיק לעלות למסיבות עיתונאים יומיות), מערכון "כיתת הכוננות" שחשבנו שיוביל את העונה התפייד, גם אשר בן חורין ו"החות'ים" מתחילים למצות את עצמם. אבל הבסיס נשאר אותו בסיס והוא גם ממחיש את החוזקות – ואת החולשות – של העונה הזאת.

כולם כבר הבינו שהוא נוכל. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
כולם כבר הבינו שהוא נוכל. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

כי כמו שאומר ניר דבורי, צריך לומר את הדברים ביושר: הפאנל הפוליטי-מדיני עובד הרבה פחות טוב מהחלק השני של התכנית וזה כך כבר שבועות ארוכים. זו מגמה שמבשרת על שני דברים: א. מיאוס מוחלט מהפוליטיקאים (ריגרדלס צד פוליטי); ב. תחושה שהמסרים של "ארץ" קצת חוזרים על עצמם. כן, ביבי הנכלולי מחפש לשרוד עוד יום בשלטון. כן, הוא יתקוף בצפון ואז בדרום ואז שוב בצפון (בדיחה שכבר היתה בפאנל קודם). כן, בן גביר חסר אחריות ולא יודע לדבר אנגלית. בניגוד לחלקים התרבותיים והרחבים יותר של התכנית, שמגיעים בדרך כלל במחצית השנייה, התחושה היא שכמה מהבדיחות הפוליטיות סופרו פעם אחת יותר מדי. אולי אפילו יותר מפעם אחת.

בכל זאת ח"ח. יניב ביטון, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
בכל זאת ח"ח. יניב ביטון, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

חיזוק חיובי אחד בכל זאת צריך לתת: הקטע של נתניהו והחיילים שקצת הדהד מערכון מהעבר הרחוק – והוא התדריך של שר הביטחון ב"עופרת יצוקה", אהוד ברק, לחיילים, שבו הסביר בדיוק מה יהיה גורלם במבצע הקרקעי. זה היה רגע חתרני וסאטירי מאוד, שבעיניי עשה את העבודה נהדר. כמה חבל שאין הרבה רגעים כאלה, ושלרוב זה מתמצה בבדיחות על זה שדודי אמסלם מסריח מוודקה ושטלי גוטליב נראית כמו עוגה. שאפו גדול מגיע (שוב) ליניב ביטון הענק, שחזר עם החיקוי של אריה דרעי – ונתן בראש.

בכל זאת רגע חתרני. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
בכל זאת רגע חתרני. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

למעט רגעים בודדים של התעלות, התחושה היא שגם הפקת "ארץ" ושחקניה הרבה פחות נהנים מהחלק הראשון. כמו שאמרתי כאן, זה סוג של מס שארץ נהדרת חייבת לשלם כדי להיות מוגדרת כתכנית סאטירה בזמן מלחמה. אי אפשר לא להתייחס לנתניהו ולממשלת החידלון שלו, ולכן זה משהו שהם ואנחנו מחויבים לו. אבל למעט מקרים בודדים (ביבי וגולדה למשל), שם כבר לא נמצא הזהב של התכנית – אלא דווקא כש"ארץ" נוגעת בנקודות רחבות וישראליות יותר.

לא סתם ההברקות הגדולות של העונה מגיעות משני כיוונים – מערכוני הפתיחה החדים כתער (מ"כמה טוב שבאתי הביתה" ועד "זה כל כך 6 באוקטובר" שהופיע אתמול) ורגעים כמו "נשות המילואימניקים" ו"מערכוני ההסברה" שנעשים בכישרון רב ומוצאים קהל בינלאומי. בשני המקרים יש אמירה מאוד ברורה על החברה שאנחנו חיים בה, ושם מצליחים לגעת ולהזיז לנו משהו בלב ובראש. זה הרבה פחות עובד כששוב אנחנו חוזרים לווג'אראס הפוליטי.

להזיז משהו בלב ובראש. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
להזיז משהו בלב ובראש. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

וזה לא ש"ארץ נהדרת" לא שמה את היד על הנקודה. כי היא כן. והעובדה שהממשלה הזאת גרועה במיוחד היא כמעט קונצנזוס לאומי. אבל ב"ארץ" יש מספיק אנשים מוכשרים והיא מספיק טובה כדי לדעת לעקוף את זה. להביא את האמירה החדה והכנה, הפחות צפויה, ואם זה לא הולך אז פשוט להפחית את הנוכחות של הפוליטיקאים בתכנית. נדמה לי שזה ישפר את החוויה של כולנו, וגם יחזיר את "ארץ" למקום שהיא באמת טובה בו.

אפשר כמעט לראות פיזית את גרף ההנאה מזנק כשמגיעים לחלק השני, גם של המבצעים וגם של הצופים. במקרה הזה, פאנל "הכוכב הבא" שהתייחס ישירות לעונה שהסתיימה שלשום. שם אפשר היה לראות איך עושים ביקורת חברתית סאטירית בדרך הרבה יותר אפקטיבית. הרגע שבו פירקו את מוסד "נציגת ישראל לאירוויזיון", באמצעות המפגש המעולה בין גלנט לזוכה עדן גולן, היה מופתי. כך גם "ג'וז פואה", הכאילו-שיר שלכאורה אמור לייצג אותנו בתחרות האירופאית.

ווי לאב דה ג'וס. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
ווי לאב דה ג'וס. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

שם, בין האקורדים הפופיים של להיט האירוויזיון – סופר הסיפור כולו. שם באמת ננעצה הסכין הסאטירית. הרגע שבו עדן גולן מתחננת לתמיכת העולם, ומשתמשת בכל סממני השואה האפשריים (כדי להזכיר ש"נבר א- נבר א- נבר אגיין", על משקל "פנומנ-פנומנ-פנומנל"), הוא אולי הסאטירה הכי בועטת על ההסברה הישראלית ואולי גם על המדינה כולה והטופן שבו היא מציגה את המלחמה הזאת. זה הרבה יותר מזיז, וגם יותר מטריד, מכל בדיחת "בן גביר הדפוק" בפאנל הראשון.

אבל בן גביר דפוק, כן? "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
אבל בן גביר דפוק, כן? "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

עוד ח"ח? בבקשה, והוא מגיע לתמיר בר שממשיך את עונת הפריצה שלו, הפעם עם החיקוי המדויק להפליא לאסף אמדורסקי, וגם עם מערכון הסיום שהצליח לשעשע. בר מראה שוב ושוב שהוא הדבר האמיתי, קומיקאי אדיר שבהחלט נראה כמו הדור הבא של "ארץ נהדרת". ועל משקל שחקני נבחרת הנוער שהפכו לשחקני הרכב, גם את בר אפשר וצריך לראות יותר על המגרש.

איזה אמדורסקי זה. תמיר בר, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
איזה אמדורסקי זה. תמיר בר, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

12 פרקים כבר עברו על "ארץ נהדרת" ונדמה שהיא שוב ממחישה את הססמוגרף הלאומי: זה שמסתכל על הפוליטיקה בתור קרקס די ירוד, מאוס, מביך ודוחה – שמכיל בתוכו אנשים לא אהובים, לא מוכשרים וכאלה שאתה פשוט לא רוצה לראות. כמו בחיים, גם בעולם של "ארץ" – האזרחים מן השורה, בני אדם רגילים, הם המיטב שלנו. והלוואי שגם בחיים, כמו בעולם של "ארץ", העם ינצח את ערימת הכלומניקים שמנהלת אותנו.