גם בתקופה שבה היצירה הישראלית אינה פופולרית בעולם, בלשון המעטה, יש מספר יוצרים שמצליחים לשבור את תקרת הזכוכית. חגי לוי עשה את זה הרבה לפני המשבר הנוכחי, כשפרץ לעולם הגדול עם ״בטיפול״ ואחר כך יצר את העונה הראשונה המצוינת של ״הרומן״ ל-AMC, את "הנערים" הסוערת והמצמררת (יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל) ל-HBO ואת הרימייק השאפתני ל״תמונות מחיי נישואין״ של אינגמר ברגמן לאותה HBO.

>> הכדור הוא הכל: 15 סדרות וסרטי דוקו שיכינו אתכם למונדיאל
>> טעם של בינג׳: אם כבר למסחר את ״מלחמת הכוכבים״ אז שיהיה ככה

״אתי״ היא לכאורה המשך של אותה קריירה בינלאומית מפוארת. היא לא בהכרח ״יצירה ישראלית״ – מדובר בהפקה אירופית שמצולמת באמסטרדם ודוברת הולנדית – אבל היא בהחלט ״יצירה של ישראלים״. על הנייר יש כאן סדרה חדשה, בת שישה פרקים, שנכתבה על בסיס יומניה של אתי הילסום שזכו בשנים האחרונות לפופולריות מחודשת – סיפורה של יהודיה-הולנדית שחיה באמסטרדם של מלחמת העולם השנייה ונספתה בשואה. היא הוקרנה בפסטיבלים מסביב לעולם כסרט בן שני חלקים של שלוש שעות,זכתה לביקורות מהללות (גם כאן אצלנו ב״טיים אאוט״)ובחודשים האחרונים מילאה הגירסה הזאת גם את האולם של קולנוע לב. עכשיו, אחרי שעלתה בערוץ Arte באירופה כסדרה, היא מגיעה גם אלינו ועולה לשידור ב-HOT.

בניגוד ל"בטיפול" הקומפקטית והקצבית או "הנערים" המאוד מטרגרת, "אתי" היא סדרה שונה מאוד ברמת הרגש והעדינות שלה. למרות המלחמה שברקע, היא סדרה הרבה יותר עדינה, יותר איטית, וכזו שמעבירה את הצופה חוויה אחרת לגמרי מיצירותיו הקודמות של לוי. וזו בהחלט מחמאה ללוי כיוצר, שמוכיח את הגיוון והיכולות הנהדרות שלו להביא טעמים חדשים ואחרים למסך.

הנושא המרכזי שבו עוסקת "אתי" נוגע למה שאני מכנה "אשמת הנורמלים". זו לא אשמת ניצולים, כי לא ניצלנו משום דבר, אלא תחושת האשמה של מי שנשאר מאחור כצופה פסיבי באירועים. האם אפשר לקיים חיים נורמלים או לחיות את הצרות הקטנות שלך כשהמלחמה בוערת מסביב? זו תחושת המחנק שמייצרת סדרה, והופכת מאוד אקטואלית לנו כצופים ישראלים.

כי הדמות של אתי בסדרה (שמגולמת על ידי השחקנית הנפלאה יוליה וינדישבאוור) לא חווה את המלחמה בקו הראשון. היא לא נלחמת, וגם אין סביבה אנשים שנשלחים לחזית. זה סיפור על משפחה שנמצאת בעורף, וחווה את המלחמה (ואת השלטון הנאצי) כחלק מהחיים. העוצר שמטיל המשטר על היהודים הוא משהו שיש לו משמעויות פוליטיות רחבות היקף, אבל בסדרה (שעלילתה הועתקה באופן מבריק לאמסטרדם של ימינו) הוא פשוט עובדה – משהו שצריך להתמודד איתו, להיזהר מפניו, לתכנן את היום שלך סביבו, בלי לשים לב כמה אבסורדית היא המחשבה "אני אחזור הביתה מוקדם כי יירו בי אם אני אלך ברחוב מאוחר".

כמובן שהנפש הישראלית נזהרת כמו מאש מהשוואות למלחמת העולם השנייה ולשואה, אבל אותי זה זרק למלחמה שחווינו זה עתה, לימים שבהם ידעתי איך לתכנן את השינה שלי לשעות מסוימות כי ידעתי שבשלוש בלילה יירו עלינו טיל בליסטי, וכמה שהמחשבה המטורפת הזאת פשוט מנורמלת, כדי לנסות ולהמשיך לחיות בתוך הזוועה ולמרות הטירוף.

מה שיפה ב"אתי" זה שהיא מבהירה את המציאות האמיתית של השואה: מי שלמד בעשורים האחרונים על מלחמת העולם השנייה, מדמיין בוודאי מצב שבו מדינות דמוקרטיות ונאורות לכאורה הפכו בבת אחת למשטרים רודניים פאשיסטים – והאמת רחוקה מכך. החושך שירד על אירופה לא קרה בבת אחת, אלא בתהליך הדרגתי שמתואר בסדרה:עוד מורה מפוטר כי הוא יהודי, ועוד ילד מקבל אישור חריג להשתתף בקונצרטים (כי לאחרים אסור), והכל לכאורה רגיל. העולם ממשיך לדפוק, והמכוניות ממשיכות לנסוע, ואנשים הולכים לעמל יומם, אבל משהו עמוק מתחיל להשתנות במדינה שאתה חי בה. לאט לאט.

כמו שכתב יענקל'ה רוטבליט ל"חצר האחורית": "החושך ירד על הארץ/ לא בבת אחת, לא פתאום/ האור הלך ופחת והלך ופחת/ מעט מעט, יום יום". אי אפשר, כשרואים את המחנק הזה של הדמויות בסדרה מול המציאות שמשתנה סביבם, שלא לחשוב על מדינות אחרות ששוקעות לשלטון שכזה. אולי אפילו קרוב לבית.

הסיפור של אתי הילסום הוא בטח לא "סיפור שואה" קלאסי. אין בו מחנות, הקצינים הנאציים שמסתובבים ברחוב נמצאים רק ברקע, וכאמור אין גם שחזור תקופתי כי באופן לא מוסבר האירועים מתרחשים בזמננו. זהו תיעוד של ניסיון לחיות חיים ליד המלחמה, להתרכז בדברים הקטנים שמרכיבים חיים; האהבות שנפגעו, המשפחה הדפוקה, החיים שהולכים לזבל בלי קשר לאש שבוערת, החלומות שנזרקים למגירה. דווקא בגלל זה הסיפור של הילסום עובד כל כך טוב. הוא מתאר את החוויה האמיתית של אשמת הנורמלים על החיים לצד הכאוס.

ברמת הליהוק, מי שעומדת במוקד היא כמובן יוליה וינדישבאוור, שחקנית אוסטרית שעד עכשיו התמקדה בתיאטרון ובפעם הראשונה מקבלת לידיה יצירה בסדר הגודל הזה. התפקיד שלה נוגע לב וקשה שלא להתאהב בה. גם סבסטיאן קוך, ששיחק בין היתר ב"הומלנד", נותן כאן תפקיד מצוין, ויש מקום אפילו לשחקנית ישראלית: יבגניה דודינה המדהימה שמגלמת את האמא הנוירוטית של אתי.

החיסרון היחיד שיש בצפייה הטלוויזיונית ב"אתי" היא שהחוויה הביתית מרגיש קטנה על היצירה. זו יצירה כל כך עוצמתית, שהיא אכן מתאימה למסך גדול הרבה יותר ולבתי הקולנוע. במקור היא כנראה נוצרה לטלוויזיה, אבל ייתכן שהאריזה מחדש כפיצ'ר עושה איתה חסד. בכל מקרה, החסד החשוב הוא זה שהסרט מעניק לצופיו כיצירת מופת עדינה, מרגשת ומאוד עוצמתית, שאמנם מגיעה מהעולם שהיה כאן לפני 80 שנה ויותר, אבל רלוונטית ממש עד היום הזה.
״אתי״, עונה אחת, שישה פרקים, עכשיו ב-HOT VOD וב-NextTV

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• חגי לוי
• שואה
• HOT