Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

בין דיכאון, מאניה, מציאות ובידיון – עשיתי סרט על הלהקה האהובה עלי

באמאש'ך?! באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)
באמאש'ך?! באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)

לקח לפרברים רפיוג׳יז שבע שנים להוציא אלבום, ולטל אבידן עשר שנים להתניע סרט שתפקידו להנציח אותם. ובסוף הוא בכלל לא עליהם - אלא עליו, ועל האהבה שלו למוזיקה שלהם. רגע לפני הקרנת "באמאש'לי" בפסטיבל סאונטראק, יוצר הסרט מנתח בדיעבד את היצירה הייחודית שלו

16 בנובמבר 2026

יש איזה שיר אהבה מאוד מביך של הביץ׳ בויז שנקרא "Disney Girls", שם הם מתארים את האידיאל של הבנות משנת '57 – בינגו, ללכת לכנסייה יחד ועוד פאקד אפ שיט. בין כל המילים הנדושות הם פתאום שרים: "Reality is not for me, and it makes me laugh". מה לעזאזל? איך הם ככה קלעו? איזה מוטו לחיים. "המציאות לא בשבילי, צחוקים".
>> ראיתי פוסטר של עופר ניסים ברחוב, וככה הבנתי שהשותפות שלנו מתה

המשפט הזה היה כתוב על המחברות שלי משנות ההתבגרות. הייתי מדבר עליו עם חברים מהתיכון. ואז היינו שומעים את השיר, והם היו מובכים כי לאורך כל השיר הסתכלתי להם בעיניים. פידבק. הייתי, ואני עדיין, חסיד של הביץ׳ בויז. יש להם מוזיקה טובה מאוד והרבה הומור, לא בהכרח עם מודעות עצמית. לפחות לא כזאת שאפשר לפענח כמכוונת. אולי הם פשוט יצורים. שזה קול לא פחות. המוזיקה שלהם התחילה את המסע שבו הדמיון שלי התפרע בכל פעם ששמעתי שיר טוב. ואז הגיעו הפרברים רפיוג׳יז.

מה הקשר? ומי אלה הפרברים רפיוג׳יז? אם אתם שואלים את השאלה השנייה, כנראה שהמשימה שלי לא הושלמה. אם את הראשונה – צודקים. מה הקשר? לתוהים מביניכם, הפרברים רפיוג׳יז היו הרכב היפ הופ של עשרה אנשים. חברי ילדות ממכבים־רעות, שפשוט המציאו לעצמם דמויות שסביבן כתבו שירים. אבל איזו מוזיקה טובה. כזאת שלא שמעתי לפני ולא מאז.

ציטוט חדש שלמדתי – גדי חינקיס, חבר הלהקה, חתם את את שיר הסולו הראשון שלו במילים: "אסור לך לשכוח את החלומות שלך, כי למוח יש כוח להגשים – באמא׳שלי". איזו מנטרה להתחבר אליה. חטפתי ג׳וק. הם להקה שאני מעריך – הם וכל ההרכבים שצמחו מהם – איך אנשים פספסו את זה? צריך לחקוק ולהנציח. זה הפך לחלום שיוביל אותי שנים קדימה. אבל איך אני אמור לעשות את זה?

החלום שמוביל. באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)
החלום שמוביל. באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)

בת הזוג שלי גילתה לאחרונה את מופע האימים של רוקי: "Don't dream it, be it". לקח לפרברים רפיוג׳יז שבע שנים להוציא אלבום, לי לקח עשר שנים להתניע סרט שתפקידו להנציח אותם. ובסוף הוא בכלל לא עליהם… הוא עליי ועל האהבה שלי למוזיקה שלהם. איזושהי פשרה אמנותית. אז מצד אחד "המציאות לא בשבילי" של הביץ' בויז, מצד שני ״אל תחלום את זה, תהיה את זה״ של רוקי. מה נסגר? אני אמור לברוח מהמציאות או להגשים את החלומות שלי בתוכה? מה שבטוח, זה ש"למוח יש כוח להגשים".

כנראה שניסיתי את שתי הגישות. משום מה, בפרויקט שסבב עשרה ראפרים ומוזיקאים ממכבים־רעות, ברחתי לדמיון וגם בראתי מציאות מתוך אותו דמיון. והקטע הוא שזה עבד. עשיתי סרט. חלום שהתגשם. אבל בדרך גיליתי שהדמיון, זה שכל כך אהבתי לברוח אליו, לא תמיד יודע מתי להפסיק. הדמיון לא מבדיל בין רעיון טוב לרעיון רע. אז מראים לאנשים באובססיביות את התוצרים ומקבלים פידבק. הפעם על משהו שנעשה על ידיך.

בורחים לתוך הדמיון. באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)
בורחים לתוך הדמיון. באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)

לעבוד על פרויקט בין מציאות לבדיון, עבורי, חצה את גבולות הבריאות הנפשית. זה באמת חלק מזה. איבדתי יציבות. נעתי בין דיכאון למאניה, סביב עשיית הפרויקט. בהתחלה חשבתי שאני יוצא להנציח אותם. לעשות צדק עם מוזיקה שאף אחד לא מבין כמה היא טובה. אבל ככל שהזמן עבר, וככל שהסרט הסתבך, הבנתי שאני בעצם מנציח משהו אחר – את האופן שבו אובססיה למוזיקה יכולה להפוך למציאות שלמה בראש של מישהו. ואם אפשר להמציא לעצמך מציאות, אפשר גם ללכת בה לאיבוד.

הרי האנשים האלה המציאו לעצמם דמויות כדי לעשות מוזיקה. אני המצאתי לעצמי סיפור עליהם כדי לעשות סרט. בשלב מסוים כבר לא היה לי ברור מי מאיתנו יותר רציני לגבי הבדיחה שלו, שהפכה לכה מחייבת שכבר באה על חשבוננו. זה אני יודע שיצא לנו במשותף. בין בדיון למציאות יצאתי להנציח אותם. מצאתי את עצמי עובר ממעמד של מעריץ למעמד של יוצר.

מטשטש גבולות. באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)
מטשטש גבולות. באמא'שלי. (צילום: באדיבות טל אבידן)

"באמא׳שלי". זה שם הסרט. השוק של מה שעברתי במסלול שסללתי. בצניעות: “May the road rise with you” (ציטוט של Public Image Ltd). בשחצנות: "I can't help it, the road just rose up behind me" (ציטוט של פיונה אפל). רציתי לספר מה זאת אהבה ללהקה. איזה דרייב זה נותן. ומתי, בעצם, אהבה למוזיקה חוצה את גבולות האובססיה ומאיימת על הבריאות הנפשית. כי הסרט הזה הוא גם על זה.

אז אני אהיה כמו איש מכירות בינוני עם מזוודת מסמכים ומשחות שיניים מיניאטוריות – רוצו לראות את הסרט. הוא מוצג בסינמטק תל אביב, בפסטיבל סאונדטראק. דרך אגב, אני מת על "Disney Girls". באמת. אני חושב שזה שיר נפלא. ככה גם הסרט מביך, ובתוכו סוד קטן של הבנה שלקחה שנים: "עדיף להיכשל בתור עצמך מאשר בתור מישהו אחר" (הפעם תורי לכתוב ציטוט משלי).
"באמאשלי" של טל אבידן יוקרן בפסטיבל סאונדטראק ב-25.11, ולאחריה תתקיים הופעה של חבר "הפרברים רפיוג'יז" אלפרבר. לפרטים נוספים וכרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!