הלב נשבר, אבל המסיבה המשיכה. אוהד חיים, האיש מאחורי ליין הגייז המיתולוגי "פוראבר", חוגג 20 שנות אסקפיזם נטול חולצות. רגע לפני החגיגות הוא מספר על הפרידה הכואבת מעופרה, ביטולי המסיבות באירופה והילד הדחוי מראשון לציון שרק רצה לייצר לעצמו, ולאלפי הומואים, בית
עד 7 באוקטובר 2023, ליין מסיבות הגייז "פוראבר תל אביב", שהקים אוהד חיים, התארח במועדונים גדולים בעולם. מאות בליינים מישראל היו מגיעים במיוחד למסיבות שלו בלונדון ובברצלונה. אבל אז הגיעה המלחמה, והכל נעצר. את המסיבות שתוכננו בניו יורק בסוף אותה שנה חיים ביטל בעצמו. הוא הרגיש שזה פשוט לא הזמן. בהמשך, כשהמלחמה התארכה, זה כבר יצא משליטתו. מפיקים שאיתם עבד במשך שנים החלו לבטל הזמנות. בהתחלה ביקשו לחכות רק עד שהמצב יירגע. בהמשך פשוט הפסיקו להתקשר. לדבריו, מאז ועד היום "פוראבר תל אביב" עדיין לא חזר לאירופה.
>> הם היו גייז כל הזמן? מוציאים 12 דמויות מהארון הספרותי
חיים (46) הקים את הפוראבר כשהיה בן 26 בלבד. זה התחיל בשותפות עם עופר ניסים ("עופרה"), שכבר אז היה די-ג'יי מוכר ומצליח. אחרי שמונה שנים התפרקה השותפות בטעם רע (עוד נחזור לזה בהמשך). חיים אסף את השברים, בנה לעצמו שם כמפיק עצמאי והפך את הפוראבר לאחד מלייני מסיבות הגייז הגדולים בישראל. משכנו הקבוע, מועדון האומן 17 בדרום תל אביב, מכיל לדבריו 2,500 איש. בערבי הפוראבר הוא כמעט תמיד מפוצץ.
ביום חמישי הקרוב (19 בנובמבר) יחגוג הליין 20 שנה באירוע בהאנגר 11. "המסיבה תהיה בסגנון שעשועוני הטלוויזיה האמריקאים של שנות השבעים והשמונים", מגלה חיים. "במה ענקית, נורות ליבון, תלבושות בהשראת נערות הגלגל. שגיא קריב ואנה לואיז ינגנו, ויש גם אורח מפתיע שאני לא חושף את שמו". מלבד המסיבה, החגיגות כוללות גם תערוכת צילומים מכל השנים.
צפוף יותר, נעים יותר
הסוד הוא בזיעה. ב"פוראבר", ככל שצפוף יותר, נעים יותר. הרחבה המרכזית היא לב ההתרחשות. מקצה לקצה, בחורים בלי חולצה רוקדים צמודים זה לזה. סמוקים, פרועים, מלאי אנרגיה. הרוקדים מסביב עוטפים אותך במגע, עור נוגע בעור. פה ושם נשיקה. לפעמים יותר מזה, אבל אף פעם לא סליזי. זו לא מסיבת סקס, רק מקום שבו אלפי הומואים תל אביבים מרגישים משוחררים מספיק כדי לרקוד עד הבוקר. הם יוצאים משם סחוטים. הגוף גמור, הסוללה על מאה אחוז.
על הרחבה נמצא גם אוהד חיים. אחרי כל כך הרבה שנים, הוא עדיין מקפיד להגיע לכל מסיבה. מארח את הקהל, בודק שהכל מתקתק. הסיפור שלו מתחיל בראשון לציון, עם שתי אחיות גדולות, אמא מעצבת פנים ואבא בעל עסק לאספקת חומרים לרפואת שיניים. על הילדות שלו הוא מדבר במונחים של בדידות. הוא מתאר את עצמו כילד שמן שספג חרמות ולא הרגיש שייך, גם בבית.
בגיל 18 עזב לתל אביב, וזמן קצר אחר כך עבר לאירופה. הוא דגמן בפריז, במילאנו ובברצלונה. בהמשך עבר לאיביזה והתחיל לעבוד בחיי הלילה. בין נסיעה לנסיעה עבד גם במועדונים בתל אביב, ובהמשך היה יחצן במועדון TLV. במקביל הקים עם המעצבת שושי ברבי את מותג החולצות "שוגר דדי", ובהמשך פתח מותג משלו.
עד שהגיע למסיבת הגייז הראשונה שלו, הוא חי בעיקר בסביבה סטרייטית. מה שריגש אותו באותו ערב היה לראות פתאום כל כך הרבה הומואים כמוהו על רחבה אחת. כשחיים וניסים התחילו לעבוד יחד, חיים בכלל לא אהב את המוזיקה שלו. "אני לא באתי מתוך זה שאני גרופי של עופר ניסים", הוא אומר. "אני פשוט התאהבתי בפרסונה. ואחרי שאתה מתאהב בבן אדם, אז אתה כבר מתאהב בכל העשייה".
מה עופר הביא לרחבה שלא היה בה קודם?
"עופר ספציפית נשען על הניו יורק האוס, והוא הכניס בו סאונדים אוריינטליים, חמים יותר, אם זה כינורות או דרבוקות. הוא פשוט שילב את הגוון הייחודי שלו, והתחיל להיווצר סאונד חדש. מה שהלך בארץ באותן שנים זה די-ג'ייז מחו"ל שבאו והכתיבו את הטון המוזיקלי. עופר מיקסס את הדברים שלו. כל שיר שיצר, הוא היה עושה לו את הגרסה שלו".
ניסים כבר אז היה כוכב. לדברי חיים, כשהם הכירו היו אלף איש שבאו אחריו לכל מסיבה כדי לשמוע אותו. הפוראבר נתן לקהל הזה מקום משלו בעיר. "מסיבה היא משפחה, היא קבוצת השתייכות", אומר חיים. היו אז בתל אביב מסיבות אחרות עם קהל קבוע, אבל בפוראבר הם מצאו משהו אחר. "המוזיקה הייתה יותר חמה, יותר עוטפת, יותר אמוציונלית, יותר מרגשת".
בגיל 29 חיים הרגיש שהדברים סוף סוף מסתדרים. היה לו ליין מסיבות מצליח ועסק רווחי בתחום האופנה. אלא שאז הגיעה מסיבה אחת בגני התערוכה שריסקה לו את התוכניות. לאירוע הגיעו יותר אנשים מכפי שהמקום יכול היה להכיל. השערים נפרצו והמשטרה סגרה את המסיבה. חיים, שהפיק ומימן אותה, הפסיד לדבריו מאות אלפי שקלים. הוא עזב את הדירה בתל אביב, חזר לגור אצל ההורים בראשון לציון והתחיל לעבוד במשרד יח"צ. לקח לו שנתיים להתאושש כלכלית.
בעקבות המשבר קיבל חיים החלטה עסקית שבדיעבד הובילה לסיום השותפות עם ניסים. כדי להתפרנס מחיי הלילה, הוא הבין שמסיבה אחת בחודש או בחודשיים לא מספיקה. הוא התחיל לערוך מסיבות פוראבר גם כשעופר לא ניגן. הדי-ג'ייז שגייס ניגנו מוזיקה שיצרו בעצמם, והליין התחיל לפתח סאונד משלו.
לקראת סוף 2014 הגיעה הסטירה. חיים הלך ברחוב וראה פוסטר. היה כתוב עליו "Everybody Needs a שנה טובה": עופר ניסים ינגן באפטר ראש השנה של שירזי באומן 17. כך, הוא מספר, נודע לו שהשותפות שלהם הסתיימה.
"באותו רגע הלב שלי נשבר", הוא משחזר. "היינו חברים. הכרתי אותו בגיל יחסית צעיר. הוא היה בשבילי הבן אדם האחד הזה שאתה צריך שיאמין בך. לא היה לי את זה בבית. זה היה בשבילי המון. זה נתן לי כוח ומוטיבציה אינסופית לעשייה".
בדיעבד, חיים מבין למה ניסים רצה ללכת. כפי שהוא רואה את זה, עופר הרגיש שכבר גדל מעבר לפוראבר. הוא רצה שהשם שלו יתנוסס בראש הפוסטר, ולא בשורה השנייה. הכעס והאכזבה נשארו עם חיים שנים ארוכות. בשלב מסוים, ניסים שאל אותו אם הוא מסוגל לשמוח בשבילו על הצעד שעשה, או שהוא עדיין רואה רק את הכאב שלו. לקח לו זמן להגיע לשם. היום הם בקשר ידידותי, מסתמסים מדי פעם, אבל החברות הקרובה לא חזרה. ובכל זאת, חיים מתעקש על הכרת הטוב. "אני מודה על הפרק הזה. קיבלתי ממנו המון, למדתי ממנו המון".
"סקסי אבל לא בוטה"
אחת הטענות שחוזרות בשיחות על הפוראבר היא שזה ליין של "חתיכים בלבד", ושצריך להיראות בצורה מסוימת כדי להרגיש בו בבית. חיים מכיר את הדימוי של "ליין הקוביות", אבל טוען שזה כבר המון שנים לא המצב. "היום יש אצלנו אנשים מכל הסוגים, הקהל מגוון וכל אחד יכול למצוא את מקומו", הוא אומר. "ובכלל, קשה לנחש מי יימשך למי על הרחבה. במציאות אתה יכול להימשך למישהו שאם היית צריך לשפוט אותו על פי תמונה בגריינדר, היית מדפדף הלאה".
מה אתה אומר למישהו שרוצה לבוא, אבל מרגיש שהוא לא מספיק חתיך?
"ברגע שאתה בא ואתה מוריד חולצה ואתה מתמסר לרחבה, יעטפו אותך. ובכלל, תספורת, משקפיים או החולצה הנכונה יכולים להיות מושכים לא פחות מקוביות".
איזו חולצה? כולם מורידים אותה.
"סבבה, אז מורידים את החולצה הנכונה".
שקלת פעם להפיק מסיבה לגברים בלבד, כמו שיש בברלין?
"קודם כל, פוראבר תל אביב התחילה כמסיבת Men Only. לימים הטייטל ירד, אבל המהות לא השתנתה. תמיד דאגתי לייצר תכנים ולשמור על המסיבה מדורת השבט של ההומואים".
ומסיבת סקס? דארק רום?
"סיבת ההתכנסות שלנו היא מוזיקלית, היא חווייתית. יש נשיקות, יש חיבוקים, יש מגע. זה סקסי אבל לא בוטה".
איך אתה מתמודד עם בעיית הסמים במסיבות?
"בכניסה השומרים מחפשים ומוצאים. אם תופסים מישהו, מעיפים אותו. בשנה האחרונה יצרנו גם מרחב מוגן משלנו עם מתנדבים שעוברים הדרכה. אם מישהו מרגיש לא טוב, מביאים אותו לשם, נותנים לו לשתות, נותנים סוכר, נותנים מה שצריך, עד שהוא חוזר לעצמו".
אתה יודע שהמון עושים באמפים בשירותים, נכון?
"אני לא יכול לשלוט בכל מה שאנשים עושים. זה כמו שמישהו מדליק סיגריה. אתה לא יכול לעקוב אחרי כל התרחשות שקורית בחסות החושך והעשן במועדון מפוצץ".
יש גם טענה שהשתייה מאוד יקרה, 20 שקל לבקבוק מים. גם הכניסה לא זולה.
"הבר הוא לא שלי, הוא של המועדון. המועדון מרוויח מהבר, והומואים לא שותים אלכוהול. הרבה מהם מתאמנים במכון ושומרים על התזונה, אז נשאר המים. גם פופקורן בקולנוע לא עולה כמו פופקורן שאתה עושה בבית. עליי יכולים להתלונן על מחיר הכניסה. ולאלה אני עונה שאין מה לעשות, בשביל דברים טובים צריך לשלם".
אני הרבה זמן רוצה לשאול וסוף סוף יש לי הזדמנות: למה המסיבות מתחילות כל כך מאוחר? לפני 02:00 בלילה לא קורה שום דבר. כל היום למחרת הולך לך.
"זה אתה צריך לשאול את הקהל. אף אחד לא רוצה לבוא ראשון, וכולם יודעים שכולם יודעים שרק שעתיים אחרי ההתחלה יהיה מפוצץ. התל אביביות הן פרינססות, הן רוצות להגיע כשהכל קורה. הן לא רוצות לעבוד, הן לא רוצות להרים את האנרגיה, הן רוצות לבוא ושהאנרגיה תהיה מורמת".
בברלין מסיבה יכולה להתחיל ב-21:00 וכולם מגיעים.
"גרמנים הם גרמנים. אנחנו ישראלים, לטוב ולרע. אגב, במסיבות האחרונות אני שם לב שמגיעים יותר ויותר מוקדם. ואני מבטיח שאם אתה תבוא מוקדם, אני יודע לייצר חוויה גם מיד אחרי פתיחת דלתות. אנחנו מתחילים את המסיבה בחדר הקטן, ורק אחר כך פותחים את החדר הגדול והחצר. אז בחדר הקטן מספיק שיש 150 איש וכבר יש לך אווירה".
מה בא אחרי הלילה
עשרים שנה אחרי שהקים את הפוראבר, חיים מתחרה בליינים חדשים שצצים מדי שנה. לדבריו, רבים מהם מנסים לחקות אותו וגם מורידים מחירים. אבל גם אם מנגנים את אותה מוזיקה, הוא טוען, קשה לשחזר את מה שקורה אצלו על הרחבה. "אתה יכול לסמן וי על כל הדברים הנכונים שצריכים לקרות ולעשות את זה בקפדנות. האם הקסם יקרה? לא בטוח".
אתה חושש למקומך?
"חיי לילה זה מעיין הנעורים. זה כל הזמן דם חדש. אנשים אוהבים את הפוראבר ומעריכים, אבל קהל יכול גם להתהפך. בפעם הבאה שיהיה דבר אחר שהוא אטרקטיבי, הוא ילך. אין לו סנטימנטים. כמובן שיש את אלה שמושקעים והם איתי באש ובמים, אבל בסופו של דבר כדי לגדול אתה צריך גם את המעגל השני והשלישי והרביעי והחמישי".
כשאנחנו מגיעים לדבר על זוגיות, חיים פותח בפניי את הקלנדר בטלפון ומראה לי כמה היום שלו עמוס, ולא משאיר מקום לעוד מישהו בחיים.
אתה רוצה זוגיות?
"כן. אני חושב שאני הבעיה כמובן".
אתה יוצא לדייטים?
"לא חסרים לי דייטים. אם אני רוצה ללכת לסרט או למסעדה או לארוחת בוקר, אני יודע לייצר לי. פשוט לאורך זמן, אני לרוב מאבד עניין".
שקלת פעם לעבור לחו"ל? להפיק שם מסיבות?
"לא. אני אוהב את הארץ, אני אוהב את הישראלים, אני אוהב את תל אביב. כשהייתי צעיר גרתי בחו"ל שלוש שנים. באיזשהו שלב החלטתי שאני לא מרגיש שייך. אני רוצה את המקום שאני מרגיש בו בית".
בדיעבד, השותפות עם עופרה לא נמשכה פוראבר.
(צוחק) "נכון. אבל אולי המסיבה כן תמשיך פוראבר, גם אחריי".
