רועש, צועק ומוגזם: יש כאן יופי של ביסים אבל זה לא מספיק

גן הראשונים, הגינה הציבורית הראשונה של תל אביב, נחנך ב-1922. פיסת טבע אורבני בפינת הרחובות גרוזנברג ונחלת בנימין, המרכז המסחרי המתהווה של תל אביב הכבר-לא-כל-כך-קטנה של אז. המיתולוגיה העירונית מספרת על מרחב קסום, משובץ בשבילים וספסלים, עם ילדים שמשחקים ועם זוגות שהיו באים לרקוד לצלילי תזמורת מכבי האש שהייתה מופיעה על הבמה במרכז הגן מדי שבת.

בתחילת שנות ה-60 צרכי החניה של העיר גברו על צרכי הריקוד. הגן נהרס ובמקומו נבנה פלא הנדסי ואסון אדריכלי: חניון רב קומות ראשון בישראל – חניון גרוזנברג. סליחה, בכל זאת תל אביב. קודם הגן נהרס, ואז התחילו לבנות, גילו שיש בעיה, העירייה לא עשתה יותר מדי, הפתיחה התעכבה. ואז התעכבה שוב. ושוב. ושוב. ואז כשהחניון היה מוכן התברר שהעירייה שכחה לתקן את הסדרי התנועה ואז, לא תאמינו, דחו את הפתיחה שוב. פרויקט תעבורה בתל אביב שמתעכב שנים? אתם בוודאי מופתעים.

50 שנה אחרי שנפתח, חניון גרוזנברג הוא החניון מספר אחד בישראל. בפער. הוא במיקום מדהים, יש בו תמיד מקומות פנויים ואפילו לפניות הצפופות, בעיקר בירידה, מתרגלים ברגע שמתגברים על האינסטינקט לעצום עיניים. אבל מה שהופך אותו למושלם באמת הוא קומת הגג. כי היתרון של הגג של הבניין הכי מכוער בנחלת בנימין זה שאתה יכול לראות ממנו נוף מרהיב, בלי שמקלקל אותו הבניין הכי מכוער בנחלת בנימין.

הגג של חניון גרוזנברג הוא אחת מנקודות התצפית המרהיבות על תל אביב ההיסטורית. הוא גם אחת הנקודות היחידות באזור שממנה, ברווח שבין הבניינים, אפשר לראות את יפו העתיקה. ואם הולכים לצידו הדרומי של הגג ומסתכלים למטה אפשר לראות זיכרון מפעם: עץ אחד. בודד, גדול וקצת שפוף. השריד היחיד שנשאר. זיכרון נשכח של גן שפעם היה שוקק. אם עוצמים עיניים אפשר ממש לדמיין את ההמולה והאנשים ומוזיקה. ואז פותחים את העיניים ורואים שלא דימיינת כלום וזאת החצר האחורית של הבושוויק.

סשימי דג. בושוויק (צילום: בן יוסטר)

תקציר מנהלים עבור מי שבילה את השנה האחרונה בקריאת טקסטים על גינות וחניונים: הבושוויק, אחיהם הצעיר אך גדול של אימפריאל ולה אוטרה היה מקום שהתפרסם בקוקטיילים שלו. לפני חצי שנה בערך נכנס למטבח השף עינב אזגורי (סרווסיה, קפה נורדוי ונורדיניו), שידרג את התפריט ושינה את הגישה הכללית. זה עדיין בר קוקטיילים, אבל לפחות לפי הדיבור ברשתות החברתיות, זה גם לגמרי גסטרו-בר לבוא אליו בשביל האוכל. אז הגענו.

>> כל המתכונים של שף עינב אזגורי במגזין "השולחן"

הדבר הראשון שצריך לבחור בכניסה זה אם אתה מעוניין לפגוע בשמיעה או לפגוע בדרכי הנשימה: החלל הפנימי רועש באופן קיצוני, החצר החיצונית היא אזור המעשנים. ממש בחירתה של סופי, גרסת הברים. אחרי המינהלות (לראשונה בתל אביב: לא רק ביקשו תו ירוק אלא ממש סרקו אותו) אפשר היה סוף סוף לסרוק את התפריט, להזמין קוקטיילים (שהיו מעולים) ולהזרים לשולחן אוכל.

התחלנו עם חלה והיא הייתה מעולה. רכה ואוורירית, ומתוקה, אבל לא מדי. זה היה כמו לאכול צמר גפן מתוק עם גוף של גלוטן. הדבר היחיד שהיה יותר מוצלח ממנה היה השילוב שלה עם מטבל העגבניות ופטריות שהוגש איתה. מה שכן, בתפריט היה כתוב שהיא מגיעה עם "חמאת מיסו". ובכן, אם הייתה כזאת, היא לא הייתה מורגשת. היה אומנם איזה גלייז על כל האירוע אבל טעם של מיסו, לא בדיוק מהעדינים והביישנים שבטעמי העולם, לא היה שם. מצד שני זה היה כנראה הרגע העדין של הארוחה.

הסשימי דג ים עשה המון רעש. חתיכות הסשימי הבשרניות היו נהדרות אבל מה שהפך את זה למנה היה השילוב בינן לבין הבצל הכבוש והחזרת הטרייה, כמו משחק משיכת חבל קולינרי כשהחמוץ, המתוק והחריף מושכים כל אחד לכיוון שלו, לעיתים באופן מוגזם, ומנסים לאזן אחד את השני. ברגעים שהם גם מצליחים, זה לגמרי עובד.

ספריבס טלה. בושוויק (צילום: בן יוסטר)

המנה הבאה, שיפוד פטריות על סלסה ורדה, הייתה מפתיעה. קודם כל כי מסתבר שמאוד קל להוריד פטריות משיפוד, ואם אתה מפעיל בהורדה את אותו הכוח שהיית מפעיל על שיפוד פרגית, אתה עלול למצוא את עצמך עם כתם ירוק על החולצה (אל תשאלו איך גיליתי). אבל מה שעוד יותר מפתיע שדווקא הביס מאוד מזכיר שיפוד פרגית, וזאת לגמרי לגמרי מחמאה. השילוב של פטריות הפורטבלו עם הסלסה ורדה המאוד אגרסיבית מלמטה ועם הפטה עיזים הדומיננטית מלמעלה הופך את כל העניין לממש מסעיר על גבול הקרחנה. כדור הקרם פרש שישב גם הוא בסלסה, היה בדיוק מה שנדרש כדי לאזן את הכל ולעטוף את הביס בקרירות נעימה.

ואז הגיעו הברוסקטות, שהיו, בלי ספק בכלל, המנה הכי מוצלחת בארוחה. זאת לא מנה גדולה. שתי ברוקסטות, של שני ביסים כל אחת. על כל אחת מהן יושבת גבעה של ריבת בייקון-קפה שמעליה חרדל ומעליו עיגולי מלפפון חמוץ. וכמה שהתיאור הזה מטורף, הביס אפילו מטורף יותר וצעקני יותר. זאת מנה שהיא גרסת חלל הפה של להיעמד מול רמקול ענק ולהגביר את המוזיקה בבת אחת למקסימום. קודם כל כי מדובר במשחק מרקמים כה מורכב, שצריך לעשות עליו סרטוני הדרכה ביוטיוב. אין שום דרך לתאר את זה בלי המחשה גרפית. והטעמים. מה זה בכלל ריבת בייקון-קפה ולמה לא סיפרו לנו על זה עד היום כלום? זה משוגע. זה מתפוצץ בפה כמו פופקורן של טעמים, וזה מתוק מדי, וחמוץ מדי ולפרקים גם לא ברור מדי. אבל אז, כשאתה לא מבין מה קורה מגיע החרדל ובועט אותך באלגנטיות חזרה למציאות ולרצון להזמין עוד מנה כזאת.

אחרי שיא כזה היה ברור שיהיה קשה לשמור על הרמה, בטח כשעוזבים את הראשונות ועוברים לעיקריות. אבל בטן החזיר בגלייז של ג'ק דניאלס עשתה עבודה לא רעה. חייבים להגיד – זאת מנה מסורבלת, שסובלת מעומס יתר ומהטרנד הבלתי נסבל של הפעלות קהל. למה לעזאזל שמישהו יעמיס על הצלחת עלי חסה ותפוצ'יפס ביתי, יצפה שנכין לעצמנו רולים מתוחכמים ויסתיר את הכוכב האמיתי של המנה – החזיר? זה מפריע, זה מוריד וזה בעיקר מיותר. הבשר היה עשוי כל כך מוצלח, שהניגוד בין הצד החיצוני הפריך לבין הרכות של הצד הפנימי יצא במחול. הרוטב החריף היה כל מה שצריך. כל השאר סתם פגם בהנאה.

מצד שני, זה עדיין לא היה כישלון חרוץ כמו מנת הספרייבס טלה ברוטב ברביקיו קוריאני. קודם כל, לא ברור מה הקטע בכלל. אם כבר אתם מגישים חזיר, למה להידרדר למחוזות ספרייבס הטלה, שנחות כל כך לעומת חברו הלבן. והלוואי שזו הייתה הבעיה היחידה, כי הבשר עצמו סבל ממרקם וטעם לא נעימים והרוטב היה הרבה יותר מדי מתוק (ואם מישהו כמוני שחושב שבקר במייפל זאת ההגדרה לאושר אומר שהבשר שלכם מתוק מדי, יש בעיה).

פלאן וניל פופקורן. בושוויק (צילום: בן יוסטר)

הפיצה שהזמנו, סליחה, "הפיצטה", עם בצל מקורמל אורגנו ודבש הייתה סיום יותר מוצלח אבל קצת אנמי לארוחה. פיצה לבנה חביבה, לא מיוחדת בשום צורה, עם בשמל כבד מדי ובלי הרבה טעמים. הבצל המקורמל אומנם דומיננטי ומספק מעט עניין, אבל גם הוא לא מצליח להציל את האירוע המנומנם.

וכן, היו גם שני קינוחים (רק בגלל שעוגת הגבינה הבסקית – סימן היכר של אזגורי – נגמרה. אחרת באחריות היו שלושה). הקרמו שוקולד וחמאת בוטנים היה נהדר. הוא היה עשיר, לא מתוק באופן מוגזם, הרבה בזכות הקצפת שישבה מעל, וחמאת הבוטנים לא השתלטה כמו שהיא כל כך אוהבת לעשות, אלא רק הדהדה ברקע של השוקולד. הפלאן וניל היה ההוכחה שכל דבר שתשים ברוטב קרמל ביחד עם פופקורן יעבוד. הבעיה היחידה שאחרי זה קצת קשה לאכול פופקורן מקורמל משקית. זה עדיין חומר ממכר שאי אפשר לעזוב, אבל אתה לא מפסיק לטעום את החסרונות אחרי שאכלת את הדבר האמיתי.

>> עוגת הגבינה הבסקית של עינב אזגורי: המתכון

וזה בדיוק מה שאתה מרגיש כשאתה יוצא מהבוושוויק. זה לגמרי בר קוקטיילים נהדר שאפשר לאכול בו מצוין אם מתחמקים מהמוקשים. כמקום לבוא אליו בשביל האוכל הוא פשוט לא מספיק. יש פה אחלה מנות ויופי של ביסים, אבל אין פה טיפה עידון. הכל רועש וצועק ומוגזם. אולי כי במקום כל כך רועש, דברים שקטים ונעימים לא יכולים לפרוח. וזה נכון גם לאוכל וגם לגינות.

★★★☆ 3.5 כוכבים (★★★★ 4 כוכבים למנות הראשונות). ♥♥♥♥ 4 מסיכות קורונה
בושוויק, נחלת בנימין 28, 01:00-18:00 כל השבוע, 03-5678006

חלה 22
שיפוד פטריות 58
סשימי דג ים 68
ריבת בייקון קפה 44
ספייריבס 74
בטן חזיר 78
פיצטה 54
קרם קרמל 48
קרמו שוקולד 48