חשבנו שגם אם המצב רע, תמיד תהיה לנו את תל אביב. אבל טעינו

הבת שלי בת 17 וחצי. בשונה ממני, הקריית-מוצקינית, ומאביה שנולד בגאורגיה וגדל בבת ים, היא נולדה וגדלה בתל אביב. החופש שלה כל כך מובן לה מאליו, שאני לא בטוחה שהיא תדע להסביר מה זו ליברליות. החופש שלה כל כך מובן לה מאליו, שלפני שיחה מקרית על הבחירות ביום שלישי הקרוב (27.2) היא בכלל לא חשבה ללכת להצביע. ואולי גם הבת/הבן שלכם?

>> בחירות עכשיו: תל אביב-יפו בוחרת ביום שלישי. המדריך המלא
>> תל אביב במבחן: הבחירות הן ההפגנה החשובה של השנה

הבת שלי ובני גילה לא מרגישים צורך להילחם על תחבורה ציבורית בשבת – כי יש כזו. אין להם מושג שהמדינה לא קשורה לזה ואפילו מונעת את זה. הם לא יודעים שעיריות ליברליות מתעקשות לממן את זה כי אחרת רק עשירים יוכלו לזוז בעיר בשבת.

תחבורה ציבורית בשבת זה לא מובן מאליו. נעים בסופ"ש (צילום: באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)

הבת שלי כל שבוע בארוחת שבת אצל סבתא, אני מניחה שהיא כמעט זוכרת בעל פה את הקידוש, הארוחה המפסקת בכיפור טבעית לה ובשנים האחרונות היא גם צמה. המסורת מוכרת לה. כשנחזור מארוחת השבת היא תתארגן לצאת עם חברות לקפה שפתוח בשישי בערב. הבת שלי לא תתרגש ששכחה לקנות משהו ועכשיו שבת. אם בא לה שאכין פנקייקים ונגמר הקמח היא תקפוץ לסופר יודה ותקנה (סליחה אדייק: היא תנהל את המצב כך שאחיה הקטן יקפוץ לקנות). היא לא תילחם על הזכות לפתוח בשבת למי שחפץ בכך. עבורה ברור שפתוח.

אם ניקח כמובן מאליו את החופש שעוד יש לנו, נאבד גם את השלטון המקומי. וכן, גם את תל אביב. הילדים שלנו אולי יבינו אז את מחיר אובדן הליברליות, אבל זהו שיעור חינוך יקר מדי

הבת שלי ובני גילה לא יודעים מה עשה ברוך גולדשטיין בחייו ושכהנא כבר מת. כי כהנא חי פה מאוד. חלקם רואים בבן גביר גבר גבר. אין להם מושג איך תראה העיר שלהם או המדינה שלהם אם הוא יהיה ה-שלטון (כי הוא כבר ב-שלטון). הם לא מוטרדים מדעותיו, כוונותיו וחיבתו העזה להבערת אש כי הם לא יודעים לדמיין חיים במדינה או בעיר שאיננה ליברלית.

כהנא חי פה מאוד. בן גביר מחלק נשקים, 27.10.23 (צילום: מנחם כהנא/AFP/גטי אימג'ס)

גם אנחנו שיודעים קצת יותר, לא מעלים בדעתנו חיים ללא החופש הדמוקרטי הלא מושלם שלנו, שלא לומר חיים במדינת הלכה. הבחירות האחרונות לכנסת הוכרעו בגללנו, הליברלים מימין ומשמאל. אפשר להגיד הרבה דברים על המשיחיים שפועלים כאן אבל דבר אחד ברור: בוערת בהם האש להפוך את דרכם לדרך של כולנו. הם עובדים בזה יומם וליל (חלקם גם בשבת תוך כדי תפילה). הם לא מפספסים הזדמנות. הם מחויבים. ומצליח להם. הבלתי נתפס קרה והם היום מנהלים את האוצר ואת המשטרה. באופן לא פורמלי הם מנהלים כמעט הכל במדינה. ברור לכולנו שבלי ברכתם לעסקת שבויים לא תהיה עסקת שבויים. וברכתם, כמו החופש שלנו, כלל לא מובנים מאליו מסתבר.

אגיד שוב: הבחירות האחרונות לכנסת הוכרעו בגללנו הליברלים מימין ומשמאל.
בנו לא בערה האש. העזנו לא לטרוח להצביע. העזנו להצביע למי שבחר לא להתאחד ולסכן את כולנו. כשהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות, הרבה לפני שההוא "שלא יהיה שר כי ככה החלטתי" הפך להיות נורא שר, ישבתי בפיקוק ואמרתי לחברים: "המצב רע, אבל תמיד יהיה לנו את תל אביב". וטעיתי. אם יש משהו אחד ללמוד מהשנה הארורה הזו הוא שגם הרע, שאנחנו לא מצליחים אפילו לדמיין, לעיתים קורה.

גם הרע מכל יכול לקרות. מחאת השפחות בכיכר דיזנגוף, מרץ 2023 (צילום: זהר טל)

הקטע עם ליברלים הוא לא לגרום להם להאמין בחשיבות החופש לבחור, אלא לגרום להם להאמין בחובה לבחור בחופש. אני לא יודעת מתי יהיו שוב בחירות לכנסת, אבל הבחירות לעירייה הן בשלישי הזה. אם נזלזל ביהירות האופיינית לנו, אם ניקח כמובן מאליו את החופש שעוד יש לנו, אנחנו נאבד גם את השלטון המקומי. וכן, גם את תל אביב. הילדים שלנו אולי יבינו אז את מחיר אובדן הליברליות, אבל זהו שיעור חינוך יקר מדי.

אם הבת שלך, אח שלך או השכן שלך שמיניסטים, סביר שגם להם מותר להצביע (מגיל 17). חובה עלינו לבדוק האם הם גם מתכוונים להצביע. תמצאו בבקשה עשר דקות ביום שלישי, ולכו לתת את קולכם לאחת המפלגות שמחויבת לשמור גם על 500 בתי הכנסת שיש בתל אביב, וגם על החופש שלנו לבחור מתי והאם ללכת אליהם, ואיך להגיע לשם או לכל מקום אחר.