שקט אוכלים: מה קורה כשהמסעדה מפריעה ליהנות מהאוכל

לתוך פיסת הנדל"ן המכונה "איפה שהייתה רפאל" (מיתולגויה במונחים תל אביביים), נכנס שף שכבר הוכרז כהבטחה גדולה. הלל תווקולי התחיל כמתמחה במסעדת שלושה כוכבי מישלן (Le Gavroche) בלונדון. בארץ היה הסו שף של רושפלד בהרברט סמואל, שותף להקמה של קלארו עם רן שמואלי והשף של פאסטל עד לאחרונה. חביב עיתונאי האוכל והמבקרים, תושב קבוע ברשימות "הדבר הבא".

עם היסטוריה כזאת חייבים להביא חידוש, והדבר הראשון שהשתנה הוא הלוק. זו עדיין הכניסה לרפאל, עם הרוח ברחוב הירקון, הדלת המסתובבת, המדרגות הרחבות והחלון הענקי עם הנוף המדהים לים (בעיקר כשעוצמים את עין שמאל ולא רואים את השלט המואר והמכוער של תחנת הדלק שהרימו שם). אבל החלל השתנה לגמרי. כהה יותר, לילי יותר, ופורמלי הרבה פחות. כאילו בעיצוב התקשו להחליט אם זה לאונג' קוקטיילים או מסעדה.

הבלבול הזה המשיך גם בתפריט. מצד אחד, כמו שהסבירה המלצרית, הקונספט הוא מנות לחלוקה. מאוד לאונג'. מצד שני רוב המנות הן לגמרי של מסעדה. כאלו שכוללות חמישה־שבעה מרכיבים שמנסים להשתלב ביחד ולתת חוויה סינרגית, כזאת שגדולה מכלל מרכיביה.

כשזה עובד זה באמת מוצלח מאוד, כמו למשל בצלוחית "בצלצלים צלויים ברכז רימונים ונענע יבשה, גרעיני חמניות, צ'ילי ופול ירוק". הרכות והמתיקות של הבצל והקרנצ'יות של החמניות והפול משתלבות נהדר למנה קטנה וחכמה. זה עבד באופן מושלם גם בגבינת ג'יבנה צרובה עם סלסת עגבניות, זעתר ושמן זית שאי אפשר היה להפסיק לאכול. גם לביבת הרושטי שהגיעה עם ביצת עין, קרם פרש, סוג של בוטרגו וציר בקר הייתה מצויינת. הבעיה היחידה שלה הייתה שהיא אינה מנה לחלוקה, אלא אם אתה חולק עם שלושה גמדים בדיאטת נוזלים.

למרבה הצער היו פעמים שזה פחות עבד. זה לא שמנת הסלקים הצלוים לא הייתה טובה. היא הייתה בסדר, אבל מסלקים שמוגשים עם (ואני מצטט מהתפריט כי אפילו הצ'ייסר לא היה מסוגל לזכור את כל המרכיבים) ויניגרט סלק, תפוזים ואגוזי לוז, פטה, קרוטוני פוקצ'ה, גרגרי רימונים, כוסבה ושמן כמון – הציפייה היא להרבה יותר.
אותו הסיפור חזר עם מנת הבייבי קישוא הממולא. כל הרעש של למלא אותו עם (שוב ציטוט כמובן) טלה, פריקי ומשמש מיובש, ויניגרט עגבניות, בייקון טלה ושמן זרעי דלעת, ובסוף מתקבלת אנחה שקטה של קישוא ממולא.

החלטנו לנצל את העובדה שאנחנו שישה וללכת בגדול (מאוד) על כתף טלה משפחתית. בשר כתף, 1.2 ק"ג כולל עצם, בגלייז רימונים. לשולחן הגיע מגש לא פחות ממרהיב שבמרכזו ישבה הכתף, על מצע דולק של ענפי תבלינים (שהפעילו את גלאי העשן במסעדה ברעש נורא), וסביבה קעריות של סלט טורקי, חמוצים ביתיים, ציזיקי, ויניגרט קארי ופיתות בגריל, או לפחות זה שאנחנו חושבים שהסבירה המלצרית כי היה קשה לשמוע בכל הבלגן.
הבשר היה עשוי טוב והרימונים נתנו לו גם טעם וגם לחות נעימה. כל הסלטים היו מוצלחים מאוד, מלבד ויניגרט הקארי שהיה מתוק בהגזמה.הפיתות היו טובות והחזיקו את כל המרכיבים יחד, ובכל זאת משהו במנה לא התרומם. או כמו שהגדירה את זה אחת מאיתנו – זה היה טוב, אבל זה לא הכבש הכי מוצלח שאכלתי. לעומת זאת, ב־550 ש"ח זה כנראה הכבש הכי יקר שאכלתי.
עם הכבש הגיעה המנה הכי טובה בארוחה. גזרים צלויים בחמאת עשבים עם לבנה, ויניגרט ומעל – קרמבל אדמה בוערת – תערובת תבלינים שכוללת ביגלה. הרכות והמתיקות של הגזרים שנצלו בדיוק למידה הנכונה, עם המליחות והקרנצ'יות של הקראמבל הפכו לביס שעושה זיקוקים בפה. טעים וכיף כמו סוכריות קופצות.

1.2 ק"ג כבש זה פחות ממה שזה נשמע, מה שהשאיר לנו מקום להתפרע על הקינוחים ועם קערת הרייס פודינג המשפחתית. רייס פודינג הוא טעם נרכש – ועוד יותר מזה מרקם נרכש – אבל כאן הוא היה עשוי מושלם ושימש כמצע נהדר לתוספות שהגיעו מסביבו – נוגטין שקדים טוב, קראמבל שוקולד לבן מוצלח, רוטב קרמל מלוח נהדר ומרמלדת פטל מפתיעה במיוחד.

בשביל שנרצה לחזור לאנימר, משהו שם יהיה חייב להשתנות. אף שיש לה רגעים של התעלות ואף שברור שהכישרון של תווקולי עדיין כאן, החוויה הכללית פשוט לא מוצלחת. בשביל לאכול את האוכל של אנימר המסעדה, עם כל כך הרבה מרכיבים, אתה צריך קשב. ואנימר הלאונג' עושה הכל כדי לא לאפשר לך את הקשב הזה. אם אתה לא יודע מה אתה, אין שום סיכוי שהסועדים יבינו.

כוכבים: 5/3

חשבון בבקשה:

בצלצלים בציר רימונים – 12 ש"ח

ג'יבנה צרובה – 42 ש"ח

רושטי תפוח אדמה – 52 ש"ח

סלקים צלויים – 44 ש"ח

בייבי קישוא ממולא – 49 ש"ח

כתף טלה משפחתית – 550 ש"ח

גזרים צלויים – 62 ש"ח

רייס פודינג משפחתי – 66 ש"ח

סך הכל: 877 ש"ח 

אנימאר
להזמנת שולחן באנימאר