קוראים לה שגית, היא בת 33, גרה עם אבא שלה והיא ממש לא אדם מושלם. "בודקת", סדרת הדרמה-קומית החדשה שיצרה גיתית פישר (שגם מככבת), מספקת הצצה חסרת פשרות ונטולת זוהר לחיים עצמם, וזה פשוט עובד פנטסטי | ביקורת
לפני כמעט שנה וחציכתבתי באתר קדוש זה טקסט תחת הכותרת "תחייכי", שהציב תשע קומיקאיות שהיו צריכות לקבל כבר סיטקום משלהן. היו שם אורנה בנאי ורבקה מיכאלי, קרן מור ושחר סגל, והייתה שם גם אחת – גיתית פישר, שבעיניי היא אחת המצחיקות בישראל, ובוודאי הקומיקאית הטובה בדור שלה. וזה לא קורה לי הרבה, אבל משאלה אחת לפחות התגשמה.
>> מה רואים הלילה: גיתית פישר ("ארץ נהדרת") בודקת גם את עצמה
והיא התגשמה בזכות yes, שנתנה לפישר את הסדרה הראויה לה. "בודקת", דרמה קומית חדשה, קטנה וקומפקטית (שבעה פרקים בסך הכול), היא היצירה שנבנית סביב הכוכבת – שגם יצרה אותה עם יונתן גורפינקל וכתבה את התסריט. מדובר במגמה די מרעננת שאנחנו רואים יותר ויותר על המסך לאחרונה – היכולת לקחת יוצרים צעירים יחסית ולתת להם את הבמה באופן מוחלט. ראינו את זה עם אריאל וייסמן ב"ילדחרא", ממש בימים אלה אנחנו רואים את זה עם בר אלמליח-דונצוב בעיבוד הטלוויזיוני של "הפשוטע", ועכשיו זו פישר – שעולה לליגה של הגדולים באמת.
פישר כבר נמצאת על המסך לא מעט שנים – מהדמות הוויראלית של תותית (לימים גיבורת סדרת הקאלט "זאת וזאתי"), דרך "האחיין שלי בנץ" ו"סיפורים מהכורסה", ועד לתפקיד של "שחקנית ספסל" ב"ארץ נהדרת". בכל המקומות האלה פישר הראתה את הכישרון שלה, אבל מי שבאמת רצה להיחשף לחוויה הגיתית-פישרית המוחלטת היה צריך לראות אותה על הבמה.
ללכת להופעה של גיתית פישר זה כמו טיפול שיניים – רק הפוך. אתה נהנה, אתה שוכח מהזמן, והדמיון היחיד הוא שכואב לך בלסת. הקומדיה של פישר היא כמו רנטגן של הצדדים הלא ממש חיוביים באנשים – ובמובן הזה, אין הבדל בין הנשים לגברים שהיא צוחקת עליהם. כולם קצת מוכתמים, מאוד לא זוהרים ובעיקר מאוד אנושיים. ואת הדבר הזה היא בהחלט הביאה גם לסדרה פרי עטה.
"בודקת" מספרת את סיפורה של שגית, אישה בת 33 שעובדת כסלקטורית בנתב"ג, חיה עם אבא שלה ומרגישה שהיא בסך הכול בסדר. הכול מרגיש טוב, עד שחוויה משנת חיים מכריחה אותה לצאת מעצמה וזורקת אותה אל העולם החיצון, שבו היא נאלצת לעבור כל מיני חוויות (רובן לא טובות), עד שהיא מוצאת את עצמה באמת.
אם נחזור ל"זאת וזאתי", הרי שיש כאן צירוף מקרים די מדהים. שתי הגיבורות של הסדרה ההיא, פישר ואושרית סרוסי, עלו שתיהן למיינסטרים עם סדרות סביבן, שעולות ממש באותו הזמן – דקה אחרי המונדיאל. אבל איזה הבדל יש בין שתי הסדרות. "הפשוטע", בכיכובה של סרוסי, היא סדרה מאוד כיפית, נוצצת, אפילו מתקתקה. "בודקת" מגיעה כמעט מהכיוון ההפוך – במקום שבו "הפשוטע" גולשת לפנטזיה, "בודקת" מביאה את המציאות קרה, מעופשת ואמיתית להחריד.
במובן הזה היא מזכירה מאוד יצירה אחרת שהצליחה לאחרונה, והיא כמובן "מקום שמח" של התאגיד. הפרק הראשון מעט מטעה, כי הוא מנסה לשדר ששוב אנחנו מקבלים סדרה על מערכת יחסים בין-דורית (ב"מקום שמח" – בת ואמא, וב"בודקת" – בת ואבא). זה כמובן מסתבך אחר כך. אבל בדבר אחד שתיהן דומות מאוד – הן מציאותיות במובן הכמעט מכוער של המילה. הן לא מנסות לטשטש או לייפות, אלא מביאות את הכאב ואת הלכלוך ישר לפנים.
זה בהחלט כאב יפה, כמו שכתב פעם יהלי סובול. הכאב הזה כתוב בצורה פנטסטית על ידי פישר, שהדיאלוגים שלה כתובים ביד אמן. אבל גם כאב יפה נשאר כאב. האם הסדרה אוהבת או שונאת את הגיבורים שלה? האמת היא שהיא לא מאוד אוהבת אותם. אפילו לא את שגית, שהיא לכאורה הגיבורה. כולנו מבינים את הצדק שלה ומזדהים איתה, אבל בסופו של דבר היא לא אדם טוב באמת. היא אדם שחושב שהוא שפוי בסביבה של משוגעים, אבל לא מעט מן השיגעון והלכלוך האלה חדרו גם אליה עצמה.
ושגית יודעת את זה – גם היא לא ממש אוהבת את עצמה, עד שהיא מגיעה למימוש העצמי. היא פוגשת את כל הספקות שמסביב, את העולם השלם שכועס עליה ולא נותן לה מרחב, אבל חוצבת את הדרך בעצמה. עד שהיא נזכרת, ברוח השיר של רביד פלוטניק, שמותר לה גם את עצמה לאהוב. שלא באנו לכאן כדי להיות מושלמים או נסיכים, אלא פשוט כדי להיות אנחנו. עם כל המורכבות.
חוץ מזה, לצד פישר יש כאן קאסט די זרוע בכוכבים, כמיטב המסורת של yes. צחי גראד קצת יוצא מהטייפקאסט ומפתיע לטובה. אלונה סער מבליחה בתפקיד לא גדול אבל חשוב מאוד (ובעיניי גם מקסים), ושרית וינו אלעד ממשיכה לגנוב את ההצגה – כפי שהיא עושה בכל הסדרות שבהן היא משתתפת. אולי גם זה סוג של קריצה ל"מקום שמח", ולדמות המונומנטלית, הישירה והכועסת של תיקי דיין בלהיט התאגידי.
"בודקת" היא עליית הליגה הראויה בקריירה של גיתית פישר. היא לא בהכרח קומדיה טהורה, אבל היא מצליחה להביא את הריינג' של פישר לכדי שלמות – גם לגרום לך לצחוק כמו בסטנדאפ המצוין שלה וגם לגרום לך לבכות בשלבים מסוימים. וזו אולי סנונית ראשונה של דרך שעוד תתפתח, אבל זו חתיכת דרך להתחיל בה.