יחד זה הכי לבד: קשת פיצחה את ז'אנר הבישול בימי הקורונה

ימים קשים באים על הטלוויזיה. על המדף יש עוד כמה הפקות מוכנות או כמעט מוכנות, אבל הימ"חים של ערוצי השידור הולכים ומתרוקנים במהירות. על הפקות חדשות אין ממש מה לדבר במציאות שבה התקבצותם של שלושה אנשים בחדר היא עילה לפשיטה משטרתית ושיימינג בפייסבוק. אלה תנאים כמעט בלתי אפשריים ליצירה טלוויזיונית. מה שמבדיל יוצרי טלוויזיה מסתם אנשי תוכן שנקלעו בטעות לסביבת המסך זה שהם רואים בתנאים האלה אתגר.

"ישראל מבשלת יחד", למעט השם מעורר הגרדת שנבחר לה, היא פיצוח מושלם לקצת פאן בימי הקורונה והשיבוץ שלה ב-12:00 בצהריים במקום באזורי 15:00-16:00 היא עוול ליוצריה ומשתתפיה. זאת הטלוויזיה הכי פשוטה שיכולה להיות: צלם דינמי אחד, מצלמה סטטית אחת, שף אחד, מטבח ביתי אחד, שלוש מנות בשידור חי. אוכל וכריזמה נטו. במקום עוד תוכנית בישול באולפן סטרילי, השף המבודד מלהטט במטבחו הפרטי, מפקשש לייב, שוכח איפה הטבסקו ומבשל בזמן-אמת כמו בסדנת זום משודרגת.

פיצוח מושלם לטלוויזיה בימי הקורונה. "ישראל מבשלת יחד" (צילום מסך)

אולי קל יותר לעשות את זה כשאתה יכול לשלוף מהכובע את אייל שני, ישראל אהרוני וחיים כהן שמהפנטים כבר יותר מעשור את ציבור הבשלנים בבית, אבל גם לטאלנטים טבעיים כמותם הבישול בשידור חי ממטבחם הביתי הוא אתגר מקצועי ותרגיל מרתק באינטימיות. מעבר לאפקט המציצנות המתבקש למטבח ביתם – חלומו של כל פודי – אנחנו נחשפים אליהם באופן נדיר ללא תמרוני עריכה ופילטרים כמעט, תיעוד שהוא אנטי-ריאליטי בניקיונו.

"ישראל מבשלת יחד" היא כנראה משהו שלא יכול היה להתרחש מחוץ לסיטואציה הנוכחית של משבר הקורונה, ואילו היה מתרחש היה נראה לגמרי אחרת, מפונפן וערוך ומלאכותי יותר, מעניין וכיפי פחות. אין כמעט ספק שהיינו מכתירים אותה כחלטורה-דה-לה-שמאטע

בפרק הבכורה עוד שמר ישראל אהרוני על פאסון של תוכנית טלוויזיה בהגשה מוקפדת של הפתיח, לחם בעוז בכאוס של השידור החי ותקתק ארוחה ב-30 דקות, אבל בפרק ששודר אמש הוביל אייל שני אנרכיה חמודה של בישול בזמן-אמת, והתברבר 52 דקות כולל מוס שוקלד שהתחרבש כי שכח להוסיף חלב ו"תרד נמס לתוך עצמו בענני חמאה" שהפך ל"מנגולד בשמן זית וגראנה פדאנה" כי לא היה תרד וכי את החמאה הוא חיסל על הדג, תוך שהוא מפריח משפטים קלאסיים כמו "ככל שהחיה שלמה יותר היא יודעת הרבה יותר טוב איך להתנהג בתנור".

זה היה נהדר. "פעם הייתי שף", פתח שני את התוכנית במבט נוגה, "בעולם הישן היו לי 24 מסעדות פרושות בכל העולם. נגעתי באלפי אנשים. היום אתם היחידים שאני יכול לגעת בהם". שני היה במיטבו, נלהב ואקסטטי, מאלתר ומקשקש בחינניות סביב שלושה מתכונים פשוטים, מלטף דגים, לוחש לשוקולד ולרונה. "אני עושה פה עבודה מאוד גדולה", הוא אומר. "מבשל שלוש ארוחות ביום כדי לקנות מעמד של כוכב אצל האישה והילדה שלי". כל השואו בגודל טבעי.

הכל חמוד. איל שני ב"ישראל מבשלת יחד" (צילום מסך)

השידור החי מאפשר לקשת לעשות את הדבר האהוב עליה ולשתף את הקהל, ובאולפן ברמת החייל יושבת ריטה גולדשטיין ומעבירה לשף המבשל את השאלות המנג'סות של הצופים בבית. האם יש לאייל שני אופציה טבעונית למוס השוקולד הפלאי שלו? "לא", הוא עונה. האם אפשר להחליף את העגבניות במנת הדג בירק אחר? לא לא, זה הכי טוב ככה, משהו עם אמולסיה, אין שום סיבה. הפריצות החביבות האלה לשידור היו התזכורת היחידה לכך שמדובר בטלוויזיה כמו שהייתה פעם, לפני חודש. וזאת מחמאה.

"ישראל מבשלת יחד" היא כנראה משהו שלא יכול היה להתרחש מחוץ לסיטואציה הנוכחית של משבר הקורונה, ואילו היה מתרחש היה נראה לגמרי אחרת, מפונפן וערוך ומלאכותי יותר, מעניין וכיפי פחות. אין כמעט ספק שהיינו מכתירים אותה כחלטורה-דה-לה-שמאטע. אבל זמנים קשים מזמנים הזדמנויות גדולות ולראות את השפים הטובים בארץ מבשלים מהבית בשידור חי זו לגמרי הזדמנות כזאת. עכשיו קחו את הרעיון הזה – צלם אחד ואדם אחד בשידור חי מביתו – ושכללו אותו. יכול להיות שעליתם על משהו.