אמרנו לכם: חזרנו אל "פרא" אחרי שנתיים ומצאנו מוסד קולינרי

הפעם הראשונה שהגענו לפרא הייתה לפני יותר משנתיים. זה היה ממש אחרי הפתיחה, באנו בחששות ויצאנו מחויכים. פרא התגלתה כמקום לא מאוד פראי (שלא לומר מהוגן להפליא), אבל עם המון אוכל טעים ומנות מדויקות ומבוצעות מצוין, בדיוק כמו שהייתם מצפים מאנשים שגדלו תחת יד הברזל של רותי ברודו. התחושה בדרך החוצה הייתה שלאביעד פלד ואורי שטיינברג, השפים שהכירו בהוטל מוניפיורי, יש את כל הפוטנציאל כדי להפוך את פרא ללהיט.

שנתיים אחר כך וברור שזה בדיוק מה שקרה. אפילו הפיצוץ הקמבריוני הקולינרי (מה, קשה ללכת לגוגל ולגלות שהפיצוץ הקמבריוני זאת הקפיצה המהירה באבולוציה שהתרחשה לפני כ-580 מליון שנה? הכל צריך לעשות בשבילכם?) שעבר על נחלת בנימין במהלכו נפתחו עשרות מקומות מתחרים במרחק של דקות, לא הפך את משימת מציאת השולחן בפרא ליותר קלה. פרא צברה לעצמה קהל מעריצים נאמן, כולל אנשים שמבינים דבר או שניים באוכל, שחוזרים אליה שוב ושוב ולא מפסיקים לדבר על זה. ולדבר על זה שוב. ואז לדבר על זה עוד פעם. ומרוב דיבורים נהיינו רעבים.

>> 8 שעות לסרוויס: ביקרנו מאחורי הקלעים של מסעדת פרא
>> פיין דיינינג כמו שצריך: 24 המסעדות הטובות ביותר בתל אביב

רגע לפני שמזמינים בואו נדבר שניה על התפריט. אם היה מקום שבו פרא עמדה לכאורה בשם שלה עם הפתיחה, זה היה בהבטחה לתפריט משתנה ופראי. זה לא קרה. אם הייתם אנשים עם סטייה מוזרה לצילום תפריטים והייתם יכולים להשוות בין התפריט הנוכחי לתפריט הפתיחה, הייתם מגלים שיש לא מעט דמיון בין השניים. בפרא הבינו את השיטה שעבדה כל כך טוב ב-R2M: מנות דגל ששורדות לאורך זמן וסביבן מנות מתחלפות. אבל די לדבר כי הנה הגיע הלחם.

הלחם נראה נהדר, אבל הוא פשוט לחם. פרא (צילום: מתוך עמוד האיסטגרם @Pereh_rest)

האמת שאין לי ממש מה להגיד על הלחם. לא כי הוא רע. הוא פשוט לחם. ולמרות שקונספט חמאת הפיצוחים שהגיע לידו היה מוצלח, הוא נשמע יותר טוב מאשר מה שהוא באמת – חמאה שעליה פיצוחים. יכול להיות שהחציל פרובנסאל שהוגש בצד היה הדבר הכי טעים בצד הזה של הירקון, אין לי מושג, הוא פשוט ישב על צלחת עם פלפל ממש (אבל ממש) חריף ששרף לי את כל המילים.

על טרטר הלוקוס המעולה דווקא יש לי מלא להגיד ורק דברים טובים. קודם כל כי הטרטר עצמו היה מצוין ומתובל מדויק. אבל זה רק הקדימון. כי כל הדבר היפהפה הזה יושב בתוך סלסות תפוחי אדמה שמזכירות טאקוס, כל כך קראנצ'יות שהשילוב בינן לבין הדג הוא לא פחות מ"הכנס רעש של קראנץ'". הקרם פרש שישב מעל רק מוסיף שכבת קרמיות קרירה. איזה ביס נהדר.

עזבו הכל ותזמינו מקום בשביל הסלט הזה. פרא (צילום: מתוך עמוד האיסטגרם @Pereh_rest)

ועכשיו, תסלחו לי, הולך לקרות כאן משהו שלא קרה פה מעולם. אין לי דרך קלה להגיד את זה אבל יש כאן סלט שהוא בפני עצמו סיבה לעזוב הכל ולהזמין מקום בפרא ממש עכשיו. סלט! צמחוני! אין לי דרך להסביר כמה זה לא הגיוני מבחינתי. אבל גם הסלט הוא בלתי הגיוני. אבטיח, דובדבנים, כוסברה, פלפל צ'ילי ושומשום שיוצרים ביחד את מה שבתפריט נקרא "סלט אבטיח חריף" אבל השם היותר מדויק שלו הוא "תביא ת'קיץ לצלחת". זה לא סלט. זאת יצירת אומנות. זה הכל ושום דבר. פשטות מתוחכמת משולבת בתחכום פשוט. מנות מהסוג שחולמים עליהם שלושה ימים אחר כך. כשאתעורר אני אספר לכם איך גיליתי.

הלוואי והייתי יכול להגיד שסלט הליטל ג'ם עם גבינת בושה צלויה, לחם שיפון וריבת ענבים הצליח להתעלות לרמה של האבטיח החריף. מצד שני אפילו הציפיה לא הגונה. סלט החסה אולי לא שבר שיאים אבל היה לגמרי על הצד המוצלח. הבושה הייתה צלויה בדיוק במידה עד הנקודה שהיא כמעט נמסה, אבל עדיין שומרת על יציבות מבנית, ונגיעות ריבת הענבים נתנו את האיזון הנכון.

מי צריך ביף כשיש כזה וולינגטון. פרא (צילום: מתוך עמוד האיסטגרם @Pereh_rest)

הפסטה הצלויה הקפיצה שוב את המחט למקומות חדשים של עונג. קודם כל הפסטה לא באמת צלויה. היא רק נכנסת לג'וספר (גריל פחמים) לצריבה לפני שמבשלים אותה במים. התוצאה היא אחת הפסטות היותר מוצלחות שאכלנו לאחרונה. גם טעימה, גם בדיוק במרקם ביס וגם עם ארומה וטעמים של צריבה. אבל כל המחמאות האלו הן כלום לעומת השימוש המהמם בתירס. כן, יש לי הטיית פרו תירס חריפה, אין טעם להכחיש, אבל זה לא משנה את העובדות.

>> אכלנו ב"לה סיטה" ומצאנו מקום קטן שיהפוך ללהיט גדול
>> אכלנו ב"ביינה" ומצאנו מקום שמנצח את הטרנד הקולינרי

תירס הוא כמעט תמיד אצלנו מנה בפני עצמה. לרוב סייד דיש. או בצורת עצמו או כתוספת פולנטה. כאן בפסטה התירס הוא הכוכב. השילוב של הגרגרים שהוסרו מהקלח ביחד עם גבינת פקורינו נמסה זה כמו מטח טילי נ"מ שמתפוצצים בחלל הפה ומרססים את אזורי ההנאה במוח באופן בלתי נשלט. ביחד עם הפסטה זאת חוויה שאין לך שום רצון שתסתיים. לעולם.

אושר צרוף ממולא באושר צרוף. פרא (צילום: מתוך עמוד האיסטגרם @Pereh_rest)

הוולינגטון טונה הייתה מנת הדיסונס של הערב. קודם כל חשוב להגיד, היא ממש טעימה. יש כאן פילה טונה עטוף בדוקסל פטריות ובצק עלים וכשאתה לוקח ביס, זה מרגיש בדיוק כמו ביף וולינגטון. אותם טעמים, אותו המרקם. אותו רוטב שמנת פלפל כבד מלמעלה, אותה הנאה. ביס פשוט נהדר. אבל למחרת בבוקר כשאתה חושב על זה אתה מבין שיש משהו אחד שחסר – סיבה לכל הדבר הזה. שאין שום הגיון בלקחת דג טונה ולהכין אותו כדי שירגיש כאילו אוכלים בקר. גם התחכמות מיותרת טעימה, היא עדיין התחכמות מיותרת.

הכנפיים הממולאות לעומת זאת, הן לא התחכמות מיותרת אבל הן לגמרי התחכמות. למרות שמיטב המוחות ניסו להסביר לי, כשלתי בלהבין את המבנה הארכיטקטוני של המנה, אבל מה שברור הוא שיש כאן כנף של עוף שממולאת בבשר העוף עצמו. וזה מעולה. זה רך ופריך, וטעים ומתובל ואם כל זה לא מספיק הכל יושב בתוך ציר עוף הדרים קסום, שעוטף הכל בטעמים של פרדס חמצמץ. פשוט אושר צרוף.

קהל מעריצים נאמן, ובצדק. פרא (צילום: רן בירן)

בשלב הזה כבר לא ראינו בעיניים אז עשינו את הדבר המתבקש והזמנו קינוחים. קודם כל היה שם הפנקייק היפני שיש עליו דיבור עצבני וכנראה מלאי מוגבל כי היו לידנו אנשים שנכנסו למסעדה, התיישבו ולפני הכל ביקשו שיישמרו להם פנקייק לקינוח. והאמת, מבין אותם לגמרי, זה אירוע קסום. שילוב של צמר גפן מתוק ועננים שעליהם רוטב מייפל עשיר במיוחד. הדבר היחיד המוזר הוא הדובדבנים שהגיעו לא מגולענים. לא מכבד אתכם.

טארט הלימון והפיסטוק היה מוצלח גם הוא, אבל יותר מהכל משמש תזכורת שמיצינו את הפיסטוק ואפשר להמשיך הלאה. זה לא שהחלק של הפיסטוק היה רע. בשלב הזה פיסטוק באופן כללי זה יותר משומש מרשימת ההתבטאויות השטותיות של ניסים ואטורי. וחבל כי הלימון היה נהדר, וזה אולי פחות "מעניין" אבל הרבה פחות מתיש.

גם הפעם יצאנו מפרא עם חיוך הגדול ועם הרבה שמחה בלב. פרא לא רק קיימה את ההבטחה, היא עשתה הרבה יותר מזה. היא הפכה למוסד. מקום שאנשים מרגישים בו בבית. שהם יודעים שהם יגיעו, יקבלו שירות מצוין, אווירה נעימה ובעיקר אוכל ממש ממש טעים. בדיוק כמו בהתחלה.

★★★★✯ 4.5 כוכבים
פרא, נחלת בנימין 27, א'-שבת 00:00-18:00

לחם 24
טרטר לוקוס 72
סלט ליטל ג’ם 72
אבטיח חריף 62
פסטה תירס 82
טונה וולינגטון 98
כנפיים ממולאות 86
טארט לימון ופיסטוק 46
פנקייק 46