אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מרגיש שאנחנו בעומס יתר של סדרות משטרה. אולי זה כי הכי קל לייצר סדרות על שוטרים נגד פושעים. צריך רק להמציא בלש, תעלומה ופושע, והופ – יש סדרת משטרה. העניין הוא שכדי להיצרב בתודעה הקולקטיבית, כל אחת מהסדרות האלה צריכה לעשות משהו קצת ייחודי: להביא קאסט ממש טוב, למצוא פושע שלא ראינו כמותו, לבנות על אמירה מעניינת או לכל הפחות להציג חזון אמנותי. עם "נוקטורן" (Nocturne), הסדרה החדשה שלה, המבוססת על ספרי המתח "איש החול" ו"לאזרוס" מאת לארס קפלר (שם העט של צמד סופרים שוודים), אפל TV מנסה לעשות הכל ביחד.
>> נחזור עד נובמבר: 30 הסדרות החדשות והמבטיחות של החודש

הסדרה עוקבת אחר הבלש לשעבר ג'ונה לין, שפרש מהמשטרה בפיירהייבן, פנסילבניה, לאחר מותן של אשתו ובתו, ומבלי שהצליח לפתור את תעלומת היעלמותם של מייקל ופלישיה פרוסט, שני ילדים מקומיים ששמם נקשר לרוצח הסדרתי הידוע לשמצה יורק וולטר. וכאן זה נהיה מעניין, כי את יורק וולטר מגלם סטיבן גרהאם, אחד השחקנים המבוקשים בטלוויזיה כיום, במיוחד לאחר הופעתו בסדרה "התבגרות".

גרהאם, שכבר הוכיח בעבר שהוא יודע היטב להיכנס לנעלי הנבל, מגלם בדיוק רב את דמותו של יורק, רוצח מתוחכם שקובר את קורבנותיו בחיים וטוען שהוא חף מפשע. גם כשהוא כלוא מאחורי סורג ובריח, או יותר נכון דלת פלדה, הוא עדיין מניפולטור לא קטן שמצליח לאחוז בנשמתם של אנשים ולגרום להם לעשות כרצונו. הוא אפילו יכול לגרום להם להתאבד כשהם מחוץ לטווח הראייה שלו. למעשה, כך נפתחת הסדרה.

מנגד, ליב שרייבר נכנס לדמות הקצת יותר קלישאתית של בלש לשעבר שעברו מענה אותו. את רוב זמנו הוא מבלה בביתו, בונה בית עץ שאיש לא ישחק בו ומנסה לחבר את כל הנקודות סביב תעלומת ההיעלמות והקשר ליורק. הסיכון האישי עבור ג'ונה גובר כשסאגה, בתו של שותפו המנוח, שאותה מגלמת זאזי ביטס, מצטרפת לחקירה כסמויה במתקן האשפוז המאובטח שבו מוחזק יורק. אז יש לנו פה קאסט שנשען על שלושה כוכבים, אבל ברור לנו כבר מניסיון העבר שזה לא מספיק. צריך גם בניית עולם.

והעולם של "נוקטורן" כל כך בנוי, שלאורך הפרק הראשון הרגשתי כאילו אני צופה בפרק הראשון של העונה השנייה. לא בטוח שזה מקרי: יוצרי הסדרה בחרו לדלג על שלושת הספרים הראשונים בסדרת המתח של קפלר, ולבסס את העלילה על הספר הרביעי והשביעי. יש לזה חיסרון, אבל גם יתרון גדול. התחושה הזאת החזירה אותי ללפני יותר מעשור, כשאקסית שלי הביאה לי ספר מתח נורווגי מצוין. הבעיה הייתה שזה הספר השני בסדרה, ומערכות היחסים וההיסטוריה של הדמויות לא היו לגמרי ברורות לי, כי לא קראתי את הראשון. זה גם החיסרון של "נוקטורן": תחושת הניתוק שמרגישים כשנכנסים לעולם שכל ההיסטוריה שלו כבר נבנתה.

אבל היתרון הוא שאנחנו כצופים מקבלים עולם שחשבו עליו לעומק. גם אם החצי הראשון של הפרק הראשון הוא אקספוזיציוני ברובו, לא הרגשתי לרגע שמסבירים לי בכוח מי כל דמות. מי לא ייהנה? הצופים שאוהבים שמסבירים להם כל דבר שקורה על המסך ומזכירים להם מאה פעם תוך כדי הפרק מה קורה (מעריצי "דברים מוזרים", אני מסתכל עליכם). אני נהנה לראות דמויות פועלות על המסך ולא רק מדברות, אני נהנה מזה שלא מאכילים אותי בכפית, ואני שמח שיש סדרות כאלה על המסך שלי.

הרעיון שעומד מאחורי "נוקטורן" הוא די גנרי: מצוד כמעט בלתי אפשרי של בלש אחרי רוצח סדרתי אכזרי. אבל קאסט הכוכבים, הכתיבה שלא מאכילה בכפית והעולם שנבנה, גם אם לעיתים יתר על המידה, מצילים אותה מלהפוך לעוד סדרת משטרה מני רבות ונותנים לה קול משלה. בעידן שבו סדרות מרגישות צורך להסביר לצופה כל דבר, סדרה שלא חושפת מיד את כל סודותיה היא מצרך נדיר. וכשכל זה מלווה בצילום מצוין, רעיונות מעניינים ובמשחק הנהדר של סטיבן גרהאם, "נוקטורן" הופכת מסדרת משטרה – לסדרה שאתם צריכים לראות.

"נוקטורן", עכשיו באפל TV. שלושה פרקים זמינים לצפייה, פרק חדש בכל יום שישי.

• ביקורת טלוויזיה
• אפל טיוי