2025 רק התחילה וכבר יש לנו את הסדרה הכי מטלטלת של השנה

ביסודי ובתיכון הביאו לנו לא מעט סרטים והרצאות. אחד מהם נחקק לי במוח -"שניה אחת יותר מדי". הסרט סיפר על ילד בריון שתוקף את חברו לכיתה, חונק אותו ולמעשה רוצח אותו. הסרט הפתיע אותי כילד, כי לראשונה ראיתי כמה הבריון היה אומלל בחייו כי הוריו לא היו עסוקים בו. לא מדובר בנער עני, אלא בן טובים של ממש שהוריו פשוט לא מספיק מעוניינים בחייו. הסרט של דרור ברוך נצרב בזכרוני בגלל האפקט הזה, ולמרות שלא מדובר באיזה שובר קופות זוכה פרסים, את ההלם אני זוכר עד היום. "אבל לירון, למה אתה מספר לנו את זה כאילו אנחנו על הספה אצל הפסיכולוגית?", אתם ודאי שואלים. ובכן, כי נטפליקס הוציאו סדרה חדשה בשם "התבגרות", וזה בדיוק האפקט שקיבלתי, רק פי 10 יותר עוצמתי.

>> בדיוק אותו דבר אבל יותר טוב: כך הביסה "בלתי מנוצח" את מארוול
>> אתה הראש אתה אשם: כבר ראינו את הסדרה הזאת. וגם את יהודה לוי

"התבגרות" היא דרמה משפחתית העוקבת אחר משפחה שחווה טלטלה איומה כשבנם הצעיר, ג'יימי, מואשם ברצח כשהוא בסך הכל בן 13. השאלה הראשונה שעולה היא "אוקיי, מי באמת עשה את זה?", כי כמו כל צופה סטנדרטי גם אני למדתי שתמיד יש טוויסט והדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. זה לא המקרה. ולמען האמת, לא משנה איך נספר על הסדרה וכמה פרטים נוסיף או נשמיט בדרך, אין לי את היכולת להרוס לכם אותה. ולא כי היא מושלמת. יש כמה דיאלוגים בודדים שהייתי זורק בדראפט הזה של התסריט, יש מעט מאד רגעים פחות אמינים, אבל לא משנה מה קורה – בסוף תקבלו את הבוקס בבטן, וחלק לא מבוטל מהחוויה הזאת נוצר בזכות הטריק האהוב על במאים – וואן שוט.

את התופעה – שוטים ארוכים במיוחד – אנחנו כבר מכירים. זה טריק שהופיע באינספור סרטים (האהוב עליי – "בירדמן", 2013) ופה יוצרי הסדרה ג'ק ת'ורן וסטיבן גרהאם השתמשו בו בחוכמה, בעיקר כי אנחנו רואים את ההתרחשויות כביכול בזמן אמת. כשהבלש לוק בסקום (אשלי וולטרס) אומר לג'יימי שעברו בערך 25 דקות מא מעצרו, באמת עוברות בערך 25 דקות מאז המעצר. האלמנט הזה מחזק את היסודות הריאליסטיים ומכניס אותנו באופן אוטומטי ומאוד ישיר ואינטנסיבי לחוויה של הדמות אחריה הפרק עוקב.

סטיבן גרהאם, האבא ב"התבגרות", מופיע כאן ממש רגע אחרי שהופיע בתור האנטגוניסט בסדרה "אלף מכות", וזה די מדהים לראות אותו מבצע תפקיד כל כך שונה. אוון קופר, שמגלם את ג'יימי המואשם ברצח, מציג איכות משחקית נדירה אצל ילדים בגילו. לאורך כל הדרך האמנתי לו, בדיוק כפי שהאבא מאמין לו כנגד כל הראיות שמוצגות. זאת למעשה התוצאה של השילוב בין היכולות המשחקיות שלו לבין העובדה האנושית שאף אדם לא רוצה להאמין שילד בן 13 מסוגל לעולל מעשה שכזה, כמו שאף הורה לא רוצה לחשוב שהילד שלו יעשה דבר כזה. ואז במהלך הצפייה עולה השאלה – כמה הורים באמת מכירים את הילדים שלהם?

"התבגרות" לא מדברת בכלל על התבגרות, היא מדברת על חינוך, אבל "חינוך" זה לא שם משהו לסדרה. מעבר לזה, העניין כאן אינו חינוכי או מטיפני. זו פשוט סדרה שמציגה את הסיוט של כל הורה – לגלות שהילד שלך עשה פשע שאין עליו מחילה. זה כואב, והסדרה לא מנסה לייפות את זה בשום שלב ואף מקשה ושואלת את השאלה – מה אם יום אחד אתה מגלה שאתה לא מכיר כלל את הילד שלך?

כמובן שמעבר לזה יש גם אמירה מאד קשה על האופן שבו אנשים מחנכים את ילדיהם, ועל מערכת חינוך רופסת שאיבדה שליטה על תלמידים. ברצינות, המורים בבית הספר של "התבגרות" פשוט חסרי כל סמכות. הילדים לא שמים עליהם, מורה אחת מתחננת לתלמידה שתדבר איתה ולא תצא מהכיתה, ואני חייב להגיד – בתור נער שהיה די מרדן ולא למד שום דבר בתיכון, בחיים לא הייתי הולך למורה בפרצוף. מול מערכת החינוך הרופסת אנחנו מקבלים הורים שלא בודקים את התכנים שהילדים שלהם צורכים, רעיונות שמעצבים ילדים צעירים להיות טורפים. הסרט לא מתאר תהליך התבגרות, אלא מציג איך הסביבה יכולה לייצר מפלצות ממש מתחת לאף שלנו – ואנחנו אפילו לא נחשוד. יותר מטלטל מזה? לא בטוח שיש.
>> "התבגרות" // Adolescence // עונה אחת, ארבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס