ריצ'רד מאתסון, מגדולי סופרי המתח והמד"ב, כתב פעם סיפור קצר ומבריק. אדם מסתורי מבקר זוג מן היישוב ומציע הצעה שקשה לסרב לה. הוא מביא איתו קופסה ועליה כפתור. אם ילחצו עליו, מישהו שהם לא מכירים, אי שם בעולם, ימות – והם יקבלו סכום כסף גדול. הדילמה הזו הפכה לאחד הפרקים הטובים המעטים בעיבוד המחודש של "אזור הדמדומים" בשנות השמונים, ואז לסרט הוליוודי כושל בשם "הקופסה" ב-2009, והמשיכה לחכות שמישהו יהפוך אותה לסרט ראוי יותר.
>> מהסרט נז"א ועד וולברין: הטעות שכולנו עושים בלי לשים לב

זה אולי קורה עכשיו, עם "נז"א", סרטם המרתק של יובל אברהם ורחל שור. הוא מציע מעין גרסה מודרנית של "הקופסה". לאחר פרמיירה בוונציה שכבר הפכה למיתולוגיה, הוא ערך אמש את בכורתו הצפון-אמריקאית בפסטיבל ניו יורק היוקרתי, וגם בתפוח הגדול התקבל בתשואות מקיר לקיר. הסרט מציג מציאות מהסוג שמאתסון חלם עליה בסיוטים שלו. לפי המתואר כאן, חיילי צה"ל ישבו ויושבים בתל אביב, ובאמצעות מערכות מודיעין מתקדמות ומבוססות בינה מלאכותית לוחצים על כפתור שמטיל פצצות והורג פלסטינים אי שם בעזה, בלי שיראו אותם ובלי שיידעו במה מדובר.

הכל סטרילי, כמו במשחק וידיאו, כמו ב"הקופסה", רק שכאן לא מדובר באדם אחד אלא בעשרות אנשים, הנזק האגבי בשמו נקרא הסרט. האופה שמכר לחם לאנשי חמאס ולכן מסומן כחלק מן המעגל שלהם למרות שבסך הכל לש בצק; שתי הבנות של החמאסניק שהגעתו הביתה עלתה על הראדר כי שמעו אותן אומרות לאמא שלהן שאבא חוזר, וכך הלאה – לפי הנאמר פה, מספר הבלתי מעורבים שנהרגו בידי הצבא הישראלי מגיע כבר לעשרות אלפים בשלוש השנים האחרונות.

את המספרים הללו מוסרים 24 המרואיינים בסרט – כולם חיילים וקצינים שלחצו על הכפתור. הם מדברים באנונימיות שכבר הפכה שנויה במחלוקת. הפנים שלהם מוסתרות, הקול שונה, ועדיין אפשר לראות ולשמוע שהם נראים ונשמעים כמי שהייתם מצפים מילדי שמנת ישראלים שמזדהים עם המחנה הליברלי. "נז"א" מצביע באופן עקיף ולרגעים גם מפורש על האירוניה שכולנו מכירים – שעם כל הירידות על הביביסטים והנהוראים והציונות הדתית, בסופו של דבר, באופן היסטורי מי שהרגו כאן הכי הרבה ערבים הם שמאלנים מבית טוב.

בשיחה אחרי ההקרנה, סיפרה שור כי לרגע היא ואברהם חשבו על קונספט כזה: הוא יראיין את החיילים על ספסל בשדרות רוטשילד. כמובן שהרעיון נפסל בגלל הצורך לשמור אותם בצללים. תחת זאת, הוא יושב עם בני שיחו על גגות תל אביב, פניהם מוסתרות באופן דיגיטלי אך גם מלכתחילה בידי החשיכה. כך, מעניק "נז"א" טוויסט לסוגה השחוקה של "הראשים המדברים", ותגידו מה שתגידו עליו, אבל דוקו כזה עוד לא ראינו. כל אותם ראשים בו מוצללים, וכמעט כולו מתרחש בחשיכה. זאת למעט כמה קטעי ארכיון, מבזקים מחדשות 12 שמעניקים הקשר ונאומים של נתניהו, שניצב כאן כארכי-נבל הראשי של הסיפור.

הצפייה ב"נז"א" מבהירה מדוע בחרו לצלמו דווקא על גגות בניינים בתל אביב – הרי להסתתר אפשר גם במרתף. המיקום הזה מאפשר להציץ על המתרחש מסביב, ובעיקר לתוך הדירות שמסביב. שם, ישראלים ממשיכים בחייהם כרגיל, וצופים מן הספה בחדשות 12, שבתחילה מדווחות על טבח השבעה באוקטובר, ואז מהדהדות מסרים כמו "צריך לשטח את עזה", ולרגע לא מסקרות את הנעשה מעבר לגבול. המסר ברור: כולנו חיים בהכחשה. אין כאן נהנתנות, מהסוג שראינו ב"כן" של נדב לפיד, אבל יש הדחקה.

את נז"א ביימו שני ישראלים והפיקו בריטים, בראשם ג'ונתן גלייזר שביים את "אזור העניין", על מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ ומשפחתו. מרגע לרגע מתברר כי הדוקו הזה שואף להיות הגרסה הישראלית שלו. יש בו אותו רעיון: בואו והיווכחו בלא ייאמן, כיצד מצד אחד של הגדר מתרחש רצח עם ומצד אחר שלה אנשים משקים עציצים ופותרים תשבצים. ההבדל הוא שבסרט השואה זוכה האוסקר לא ראו את הקורבנות היהודים בכלל. כאן, אולי כדי לצאת ידי חובה, הסרט מסתיים בתיעוד של גבר עזתי המבכה את גופות ילדיו בהריסות.

הדמיון ל"אזור העניין" מתבטא גם במישור אחר, עליו דיברה מגי ג'ילנהול, יו"ר חבר השופטים בפסטיבל ונציה שהעניק ל"נז"א" פרס מטעמו. כמוהו, הוא עוסק בשיטתיות המכנית והתעשייתית של ההרג. אצל גלייזר זה היה בסצינה בה מפקד המחנה מדבר על הלוגיסטיקה של ההשמדה כאילו היה מדובר בפרויקט תמ"א, וכאן ברגעים דומים בהם כדי להסביר כיצד התנהלה אותה השטחה של עזה, החיילים לוקחים דף ועט ומשרטטים את ההסברים כאילו היו מעצבי פנים. ואם ההקבלה לא היעתה מספיק ברורה, אחד מהם עושה אותה באופן ישיר, כשהוא נזכר בטיול של התיכון שלו לאושוויץ ומשווה בינו (ובינינו) לגרמנים בזמן השואה.

ההקבלה בין ישראלים לנאצים אינה דבר חדש כמובן – אבל מעולם לא היה סרט ישראלי שערך את ההשוואה הזו בצורה כל כך מתריסה וחסרת ניואנסים, שניכרת כבר בשמו הממזרי והלא מקרי. התגובות אצלנו לנז"א היו חריפות להפליא – בכל שנותיי, לא זכורה לי כזו קבלת פנים אינטנסיבית לסרט כלשהו. אך עד כמה שהסערה הייתה גדולה, נראה לי שלא מבינים פה באיזו מידה הדוקו הזה מציג את ישראל באופן שלילי.

אחת הטענות שהשמיעו נגדו היא שהוא מתעלם מן הקונטקסט. לפני ההקרנה אף התקיימה הפגנה קטנה ולמען האמת די פאתטית בה הקרינו תיעודים מהטבח המזוויע של חמאס (ומנגד הייתה הפגנה קטנה ופאתטית לא פחות של יהודים וישראלים אמריקאים התומכים בסרט). זה לא יעזור: בניגוד לדיווחים המוטים והמוטעים, "נז"א" דווקא מתייחס לזוועות השבעה באוקטובר, גם אם לא בהרחבה. הנרטיב שלו, עליו חזר אברהם במפורש גם בשיחה אחרי ההקרנה, הוא שמעשי חמאס היו חסרי הצדקה, אבל כאלה הם גם המעשים של צה"ל, ואי אפשר להשתמש ב-7.10 כדי להצדיק אותם. להתרשמותי, זו גם הגישה של הצופים בנז"א. לכן, להפיץ קטעים מתוך סרטון הזוועות, לטעון שהבעיה בהסברה או לחזור על כך שהם התחילו קודם, פשוט לא יעזור.

קובלנות לגיטימיות יותר אפשר להגיש לגבי אמינות העדויות בסרט. קשה לערער עליהן באופן גורף – למה ש-24 אנשים נורמטיביים ואינטליגנטים ישקרו ביחד ללא סיבה? מה שכן, יש קטעים שצורמים באוזן. באחד הרגעים הכי מדוברים כאן, למשל, חייל מדבר על כך שהצבא אישר נז"א של לא פחות מ-500 קורבנות: אבל הוא לא יודע בעצמו אם המחיר הזה אכן נגבה, וזו רק עדות אחת, שאין לה הצלבה. חייל אחר מספר על כך שכלבים אוכלים גופות של קורבנות בעזה, אבל מוסיף גם שלא ראה זאת בעצמו, אלא רק שמע מאחרים שראו. מצחיק לשמוע תלונות על הדוקו הזה מצד כלי תקשורת מקומיים שאת רוב התוכן שלהם יוצרים באמצעות AI בימינו – אבל אובייקטיבית, ברור שאלה נקודות בעייתיות. מצד אחר, אל תבנו על כך שמפה תבוא הישועה. גם האתיקה של "שואה" של קלוד לנצמן הוטלה בספק, וכך קרה בערך עם כל דוקו בהיסטוריה. "נז"א" לא יבוטל בגלל זה.

דבר אחד בטוח: אם השאיפה של נז"א הייתה להיות "אזור העניין" הישראלי, הרי שהצליח בכך – מבחינת חריפות האמירה, מיומנות העשייה, החדשנות האמנותית והאפקטיביות של כל זה. כנראה שכמוהו, גם הוא יהיה מועמד לאוסקר, לכל הפחות.אך בדיוק בשל הדימיון ל"אזור העניין", אברהם ושור חפרו לעצמם בור – אם הם משווים ישראלים לנאצים, אז למה שלא יחרימו אותם? בחודש האחרון אנחנו שומעים מן הצד הפלסטיני קריאות רבות, שרק הולכות ומתעצמות, להחרים את הסרט, בטענה שכך היו עושים עם דוקו שגרמנים צילמו בזמן השואה. הבמאים מצאו עצמם בין הפטיש לסדן, כשגם ישראלים וגם פלסטינים מבטלים אותם.

אז מי נשאר? אמריקאים, יהודים בעיקר, כאלה שהיו ליברלים ובשנים האחרונות הקצינו והפכו לאנטי-ציונים. אלה גדשו את ההקרנה בניו יורק. זיהיתי אפילו סלבים מן הז'אנר הזה, למשל הפוליטיקאי היהודי בראד לאנדר, שבקרוב יהפוך לאחד מחברי הקונגרס האנטי-ישראלים הכי בולטים. הוא בוודאי שמע היטב את הקריאה המשותפת בתום ההקרנה של אברהם ושל דניס לים, המנהל האמנותי של הפסטיבל: להפסיק לממן את ישראל בכסף אמריקאי.

הציונות פרחה עם סרטי דוקו כמו "לחיים חדשים" שנועדו לגייס כסף ליישוב, ועכשיו מגיעה לפרשת דרכים עם סרטים תיעודיים כמו "נז"א" שנעשים כדי לחתוך את המימון לישראל. ב"הקופסה", לגיבורים הובטח הון תועפות אם ילחצו על כפתור – וכרגע נראה שהמלחמה בעזה עלולה להשיג אפקט הפוך ולהוביל את המדינה לפשיטת רגל, לא רק מוסרית אלא גם כלכלית.

"נז"א" יעלה בקרוב להפצה מסחרית בארצות הברית וברחבי העולם. אצלנו אין לו מפיץ, אך הוא צפוי להיות זמין לצפייה חינם באינטרנט – גם בישראל.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• יובל אברהם
• המסך