ברגע דרמטי בסרט (שאורכו כמעט שעתיים וחצי), ספיידרמן נדרש להתמודד עם השאלה "תחליט מי אתה, ספיידרמן או פיטר פארקר?". למשמע הניסוח הגנרי של תמת היסוד של סרטי גיבורי-העל, קיוויתי לקבל תשובה ערמומית שתפתיע אותי. תקוותי נכזבה כשספיידי מיהר לענות: "שניהם". זאת רמת הדיאלוגים והתהיות הקיומיות בסרטו השביעי של טום הולנד כאיש העכביש (לא כולל סרטים קצרים והופעות אורח).
>>"הכוורת" היא הפוגה מבורכת מהחדשות. חבל שהיא פשוט לא מספיק טובה

אתביקורתי האוהדת על סרט המולטיוורס מ-2021, שהחזיר למסך שלל דמויות מעידנים קודמים – כולל שני הספיידרמנים שקדמו להולנד – סיימתי במילים "'ספיידרמן: אין דרך הביתה' ודאי יהיה הלהיט הקופתי הכי גדול מהצד הזה של הקורונה. השאלה היחידה היא מה נשאר לסרט הבא". בחלוף חמש שנים התשובה שאנחנו מקבלים היא – לא הרבה.

כזכור, זהותו הסודית של ספיידרמן נחשפה לעולם ב"ספיידרמן: רחוק מהבית" (2019), לפני שד"ר סטריינג' השיב את הגלגל לאחור ומחק את זכרו של פיטר פארקר ממוחם של כל האנשים כולם, בהם חברו נד ואהובתו אמ.ג'יי. שהמשיכו לקולג' בלעדיו. אז עכשיו הוא לגמרי לבד בעולם, מקדיש את כל זמנו למלחמה בפשע, והדמות היחידה שהוא מנהל איתה שיחות באופן קבוע היא השוטרת ג'ין דוולף שאינה יודעת עליו כלום, כפי שהיא מציינת בעצמה.

זה מזכיר את הקשר הטלפוני שנוצר בין הנוכל הבודד ליאונרדו דיקפריו לסוכן ה-FBI בגילומו של טום הנקס שרודף אחריו ב"תפוס אותי אם תוכל", רק שהדרמה האנושית בסרט של ספילברג הרבה יותר מורכבת ונוגעת ללב. בדידותו הקיומית של הגיבור בעל הזהות הסודית יכולה להיות תמה מעניינת לחקירה, אבל "ספיידרמן: יום חדש" אינו חודר מעבר לרובד הגלוי לעין. שוב ושוב הוא מניח פרחים על קברה של דודה מיי כדימוי לבדידותו. ולא שיש וריאציות בין העליות השונות לקבר.

חלק מהבעיה הוא טום הולנד. הנער החינני והנלהב שהתאהבנו בו כשביקש הכרה והדרכה מאיירון-מן ואחרי כן מד"ר סטריינג', הוא עכשיו איש בוגר שאינו זקוק עוד למנטור. אלא שהולנד – כבר בן 30 – הוא שחקן שטוח למדי שלא התבגר עם הדמות, והוא מתקשה לשאת את הסרט בכוחות עצמו. לצידו אמנם לוהק ג'ון ברנת'ל כוויג'ילנט פרנק קאסל (דמות שהגיעה לכאן מסדרות הטלוויזיה "דרדוויל" ו"המעניש"), אבל אין ביניהם יחסים של ממש. ואף שהמעניש הוא דמות מגניבה למדי, הוא אינו מהותי לדרמה של הסרט. מה גם שהליהוק המקביל של הולנד, זנדאיה וברנת'ל ב"האודיסיאה" עושה קצת בלגן בחוויית הצפייה.

אם כבר הזכרתי את זנדאיה, היא אולי סובלת מחשיפת יתר (ולא מרשימה במיוחד כאתנה), אבל באחת הסצנות היותר טובות ב"ספיידרמן: יום חדש" היא חושפת את כשרון המשחק הלא מבוטל שלה. גם פרופסור ברוס באנר (עדיין מארק רופאלו) נמצא כאן, מלמד קורסים באוניברסיטה, עד שפיטר יוצר איתו קשר ומוציא אותו מאיזון. ויש אורחת נוספת שבאמצעותה הסרט דואג להזכיר לנו את קיומם של "הנוקמים החדשים".

בתחילת הסרט גיבור-העל בחליפת הגוף האדומה כחולה מתרוצץ ומתעופף בין גורדי השחקים של ניו יורק וקצת סובל מחולשה לא ברורה, שבהמשך כמו נפתרת מעצמה (נראה שגם התסריטאים הקבועים כריס מקנה ואריק סומרס התעייפו). הוא לוכד שני נבלי-על שוליים בטרם נכנסת לזירה יריבה חדשה שמשתלטת על תודעות של אנשים ומפעילה אותם. סביב הדמות הזאת יש כמה הפתעות (קהל החובבים באולם הריע כשזהותה נחשפה), ודימויים אפקטיביים.

ברוח הזמן, אלה המסומנים כרעים הם לא בהכרח רעים, ונציגי החוק הם לא בהכרח הטובים. יש המון אקשן, והרבה חוטי עכביש, ויש גם נשיקה. אבל אין ניצוץ. הבמאי דסטין דניאל קרטון, שזה סרט מארוול השני שלו אחרי "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות", אינו מצליח להשאיר חותם. בסך הכל מדובר בסרט ביניים, צנוע מבחינה דרמטית (גם אם בהחלט לא מבחינה תקציבית), שלמרות שמו אינו מציע שום דבר חדש. כותרות הסיום מכריזות שספיידרמן יחזור. היו בקהל אנשים שזה שימח אותם.
3 כוכבים
Spider-Man: Brand New Day בימוי: דסטין דניאל קרטון. עם טום הולנד, סיידי סינק, ג'ון ברנת'ל, זנדאיה. ארה"ב 2026, 145 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ספיידרמן
• קולנוע
• מארוול
• MCU