הדוקו "שפתיים" של רובי אלמליח מספר סיפור מוכר: איך משהו שנראה מוזר, זר או פשוט לא מתאים בזמן אמת, יכול להתגלות בדיעבד כמהפכה. אלא שבמקרה של להקת שפתיים, זו לא הייתה בדיוק הצלחה שהגיעה מאוחר – אלא הצלחה אמיתית שפשוט לא צפה מעל פני השטח. במוזיקה הישראלית לא חסרים סיפורים כאלה. ההיפ-הופ התחיל כעניין מחתרתי של כמה משוגעים לדבר והפך לסגנון שממלא פארקים ומנורות, המוזיקה המזרחית נדחתה והוקעה והיום היא המיינסטרים הישראלי החדש, ואפילו שלום חנוך חווה את זה עם "חתונה לבנה", שנכשל בזמן אמת ובדברי הימים נחשב לקלאסיקה.
>> הסדרה החדשה של כאן 11 מוכיחה: היפ הופ הוא הדבר הכי ציוני שיש

"שפתיים", הסרט הדוקומנטרי הקצר יחסית – שעה נטו – חוזר אל הלהקה המרוקאית ואל הדרך שבה הצליחה לחבר בין עולמות שלא ממש רצו להתחבר. אלמליח הוא אחד מיוצרי הדוקו העסוקים בשנים האחרונות – מאחוריו סרט על דוד לוי, הסרט שליווה מקרוב את התאוששותו של עידן עמדי, ובעיקר "ליגה ג'", שיצר עבור התאגיד במשך שתי עונות ועסקה בקבוצות כדורגל מהליגות הנמוכות – ובאנשים שעמדו מאחוריהן.

עכשיו הוא מגיע לסיפור של שפתיים – הלהקה המרוקאית שהפכה בתחילת דרכה ללהקת חתונות, הקליטה את החומרים שלה והפכה ללהיט ענק בקרב הקהילה המרוקאית, ואחר כך עשתה קרוס אובר מושלם לקהל הרחב. היא הביאה את המוזיקה המרוקאית השורשית כמעט לכל סלון בישראל, ובהמשך גם לבמות נחשבות יותר. הסרט שודר בכאן 11 במסגרת "האבות והאימהות", רצועת הדוקו החדשה של כאן על גיבורי התרבות הישראלית – מהדוקו בן שני החלקים על נעמי שמר ז"ל, דרך הסרט על מאיר שלו ז"ל ועד הסיפור הנוכחי.

בעיקר, "שפתיים" מלמד כמה לא פשוט לייצר משהו חדש. כי שפתיים הציעה דרך חדשה לכתוב מוזיקה – שילוב כמעט תקדימי בין רוק לבין המוזיקה המרוקאית המקורית, שמבוססת על מקצבים אחרים ועל שפה שלא הייתה מוכרת לרדיו הישראלי, וגם לרוב המאזינים שלו. בן הכלאיים הזה לא התקבל – לא מהצד של החתן, כלומר הקהל המקורי והנגנים הוותיקים של המוזיקה המרוקאית, שדחו את השילוב עם הרוק, ולא מהצד של הכלה, המיינסטרים התרבותי, שלא הבין את השפה, תרתי משמע. לקח המון זמן להתרגל.

והאמת היא שקל לפטור צד אחד בתור מיושן או את האחר בתור גזעני. כשמסתכלים על הדוקו ועל הצדדים שמוצגים בו, בהחלט אפשר להבין את כולם – את מי שנלחמו שנים למען המוזיקה שלהם ורואים אותה מוצגת בצורה שאינה נאמנה למקור, ומצד שני גם את יואב קוטנר, שם קוד ולא רק, שהתקשה לעכל את הדבר הזה בהתחלה – כי זה נשמע אחרת ממה שהכיר, כי זו הייתה שפה שלא הבין.

שילוב בין תרבויות הוא לא דבר פשוט. הוא מכיל קונפליקטים, התנגשויות, תחושת זרות ואי הבנות מכל הצדדים, אבל מה שחשוב הוא להמשיך ולנסות. ובגלל המאמץ הגדול של חיים אוליאל, המוזיקה של שפתיים הצליחה לנצח. השילוב בין הרוק למוזיקה המרוקאית, בין הישן לחדש, הוליד משהו שלישי – ברכה למוזיקה הישראלית בכללותה.

הדוקו אמנם קצר יחסית, אבל יש בו לא מעט סטיות בדרך וסיפורים צדדיים. מהסיפור של מתי כספי, גם הוא ז"ל, לצערנו, והמפגש בינו לבין שפתיים, שהוליד את אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה, "חדוז'ה" – לכו לספוטיפיי ותבינו על איזה שיר אני מדבר – דרך קובי אוז, יבדל"א, שהתחיל כקלידן ובסרט מספר שאפילו הסווה את זהותו כי לא ידע איך להתייחס להצלחה של הלהקה, ועד לגולת הכותרת של הסרט, בעיניי, "איש וכינור". והסיפור המדהים שיוצא מהשיר הזה, שהתפרסם בביצוע של שפתיים ושל חיים אוליאל, הוא כמעט "שיר אחדי", במובן הטוב של המילה. סיפור על שיר שנכתב מתוך חוויה מאוד אישית – ילד שגדל בשדרות ומתאהב בבית קפה קטן שמנגן מוזיקה ובאנשים שסביבו – ולפתע הופך למוקד של מחלוקת: בסרט אוליאל טוען שהוא כתב את השיר, ומיכה ביטון טוען בדיוק את אותו הדבר על עצמו. זה סיפור קטן יחסית בתוך הסרט, אבל בהחלט מחזיק אותו.

זו בהחלט הייתה הדרך של אלמליח לספר סיפור גם ב"ליגה ג'": ריבוי הסיפורים לא פוגע בדוקו, אלא מחזק אותו. הוא תוקף את הסיפור של שפתיים מהמון זוויות, ובסופו אתה יוצא מורווח. הרבה נקודות מבט, מרואיינים וסיפורים שונים נשזרים ליצירה אחת – ויוצרים שלם שגדול מסכום חלקיו.

ובעיקר, מה שבולט בסרט לצד המוזיקה המעולה והקצביות שלו הוא האנשים – שאתה מתחבר לכולם. לחיים אוליאל, שהוא מהפכן מוזיקלי ענק, לסמי לזמי, דמות אדירה וכיפית ופחות מוכרת, לנגנים, לזמרות, לקובי אוז, שכל פעם שתשים לו מיקרופון מול הפה ייצא זהב – עוד לא נתקלתי בראיון לא טוב של האיש הזה – ועוד ועוד. זה דוקו שמצליח בזכות האנשים שמרכיבים אותו, והם אלה שהופכים אותו לטוב, קוהרנטי ומגניב כל כך.

ומעל הכל, הוא אולי שולח מסר גם לישראל שמקוטבת נורא – הדרך של שפתיים הייתה בסופו של דבר דרך של שילוב. לקחת גיטרות חשמליות מצד אחד ומוזיקה מרוקאית מצד שני, להתחבר דווקא מהמקום המזרחי עם מתי כספי, לקחת מוזיקה ישנה ולשלב אותה עם רוח הזמן המתחדשת של שנות התשעים. זה היה הקסם של הלהקה הזו, והוא מתבטא היטב בדוקו הזה. הלוואי שנלמד את הלקח הזה גם במקומות הרבה יותר חשובים ממוזיקה.

• ביקורת טלוויזיה
• ביקורת סרטים