זה לא הזמן לאימה: הלהיט החדש של נטפליקס יצטרך לחכות לנו

רק אחרי מלחמת העולם השנייה התפתח בתיאטרון האירופי ז'אנר האבסורד, אבל המחזה האבסורד הראשון צץ עוד ב-1896, על ידי המחזאי אלפרד ז'ארי כשהיה בן חמש עשרה בלבד. הוא כתב את המחזה על המורה שלו ונתן תרגום אבסורדי למציאות. המחזה נפתח במילה "חרא!", דבר שבאותו הזמן הרתיח את הקהל, אבל בנה לאלפרד ז'ארי מוניטין.

באותה שנה יצא גם סרט האימה הראשון, "בית השטן" של הבמאי הצרפתי ז'ורז' מלייס. הסרט היה אמנם יותר מבדר מאשר מעורר אימה, אבל התעסק המון במיסטיקה ובעל-טבעי. מאז שני הז'אנרים הספיקו לצמוח ואחרי המראות המזעזעים של מלחמת העולם השנייה, הם רק המשיכו להתפתח עוד יותר עם מחזות אבסורד כמו "מחכים לגודו" של סמואל בקט והפצה של זוועתונים עם מפלצות ומכשפות וודו. סרטי אימה הפכו גם למפלט עבור אנשים שאובחנו בפוסט טראומה (PTSD) מאחר והצפייה בהם עוזרת לאמן מחדש את האמיגדלה, מרכז הפחד של המוח, ובכך אפשר להתמודד עם המציאות האכזרית בצורה קלה יותר.

אז למה אני בעצם חופר על עולמות האימה והמסתורין האלה בזמן כזה? כי אנחנו נמצאים במרכז אחד האסונות החמורים ביותר שידע העם היהודי מאז השואה, ולפעמים אנחנו צריכים לתזכר את עצמנו שאנחנו גם רשאים לקחת הפסקה מהמציאות האכזרית ולצלול לתוך עולם אחר, למציאות שהיא לא שלנו, ולבעיות שהן לא שלנו. סדרת האימה החדשה של נטפליקס, "נפילת בית אשר" של מייק פלנגן (יוצר הסדרות "מי מתגורר באחוזת היל/בליי") מגיעה במין תזמון מעוות שמעלה את השאלה: האם האימה בחיי היומיום החדשים שלנו משאירה בכלל מקום לאימה בדיונית?

הסיפור של "בית אשר" הוא עיבוד מודרני לסיפוריו של אדגר אלן פו, והוא מצליח לאגד אותם באופן שלא נראה בעבר, בשילוב טרנד הדרמות התקופתיות ועם ז'אנר תעלומות הרצח הבלשיות. הסיפור מתמקד במשפחת אשר, משפחה עשירה שהרוויחה את הונה בדרכים מפוקפקות ודרך פמפום של אופיואידים לכלל אזרחי ארה"ב. לרודריק אשר שישה ילדים, רובם מאמהות שונות, ולכל ילד יש את היתרונות שלו ואת החסרונות שלו. במשך שבועיים, בזמן שמתנהל נגדו משפט שעלול לסיים לו את הקריירה, ילדיו מתים אחד אחרי השני.  על השאלה "איך?" הוא עונה לאט ובאריכות בשיחה עם התובע שלו, סי. אוגוסטוס דופין, המוכר מהסיפור "הרציחות ברחוב מורג".

מעבר לסיפוריו של אדגר אלן פו, קל לזהות בסדרה את ההשפעה של "האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב שמספר על ביקור השטן במוסקבה. חוויית הצפייה כשלעצמה, נטולת קונטקסט, בהחלט טובה. הסיפור מסופר באופן מרתק, עם דמויות בלתי נשכחות ושחקנים נהדרים כמו ברוס גרינווד, קארלה גוג'ינו וג'וקר מושלם בגילומו מארק האמיל. לפלנגן יש את כל מה שצריך כדי להרכיב זוועתון איכותי והוא אכן מצליח בכך, שוזר את כל הסיפורים זה בזה ובכמה רבדים ויוצר עלילה ממש ממש מוצלחת, שאתם ממש ממש צריכים לראות, אבל ממש ממש לא עכשיו. לא אם אין לכם קיבה מספיק חזקה לזה עכשיו. ולמי יש.

המראות בסדרה לא מזעזעים יותר מסרטי "המסור" או "סיוט ברחוב אלם", ועם זאת מצאתי את עצמי יושב מכווץ מול סצינת רצח במסיבה, כמות הרוע שיש בבני אדם או הזוועות שהם מסוגלים לחולל. מן הסתם אי אפשר לצפות מנטפליקס לכוון את לוח השידורים שלהם לפי הזוועות שקורות במקומות שונים ברחבי העולם, אבל לגמרי אפשר להחליט מתי צופים בתכנים שלהם ובאילו תכנים, למרות שהסדרה עצמה מצוינת, כתובה היטב, מלאה ברגעים שיכולים להיות קסומים ומזוויעים בעת ובעונה אחת (ולא רק בגלל איברים קטועים), משוחקת על ידי קאסט שפשוט עובד טוב ביחד ועשירה במקורות תרבותיים, עדיין בלתי אפשרי להמליץ עליה בזמן כזה.

אז לא, במצבנו הנוכחי, די בטוח שכל צופה ישראלי שמחפש קצת בריחה מהאכזריות של המציאות לא יצליח למצוא את מבוקשו בסדרה הספציפית הזאת. גם אם אין בה באמת שום דבר רע ובטח לא כוונה להגיע בתזמון כזה. פעם חשבתי שיותר מכל חשוב לצרוך אמנות טובה, שהתרבות היא המפתח לחברה מוצלחת. אני עדיין מאמין בזה במובנים רבים, אבל אני כבר לא מזלזל בצורך של אמנות להיות גם אסקפיזם והיא בטח כבר לא מעל הכל בכל מצב. כדאי לצרוך אמנות טובה, כדאי שהאמנות תהיה מקושרת למה שקורה בעולם ועם אמירה על כך, אבל לא כולם הספיקו לעכל את הזוועות שחווינו בשבוע האחרון ולכן זה לא הזמן לסדרה שמציגה (באופן מקרי לחלוטין ועדיין…) זוועות שקרו לאזרחים במדינתנו. 

"נפילת בית אשר" היא סדרת אימה מצוינת שהגיעה בתזמון ממש גרוע. אם יש לכם קיבה לדברים כאלה עכשיו, אל תפספסו אותה, באמת אין הרבה סדרות אימה כאלה ואדגר אלן פו מאד מורגש בכל פריים בסדרה, מה שרק משפר את חוויית הסיפור, אבל לפני שאתם צופים בה-תחשבו פעמיים אם זה מה שאתם צריכים לראות עכשיו. היא תהיה בנטפליקס גם אחרי המלחמה, כשנהיה בשלב ההחלמה, ונוכל לתת לאמיגדלה שלנו לשוב ולהתאמן עד לזוועה הבאה.