שלטי ההפרדה לגברים ולנשים בבני ברק נתנו לנו טעימה קטנה מ"סיפורה של שפחה", אז החלטנו לזרום עם הדיסטופיה: מהשתלת ידע ב"מטריקס" ועד פיצול התודעה ב"ניתוק", אלה 11 רעיונות שהיינו שמחים לאמץ כבר מחר
במרחק של קילומטרים ספורים בגוש דן אפשר למצוא שני רחובות על שם שלמה המלך. האחד בתל אביב, ליד דיזנגוף סנטר, ובו שוכנת חנות התקליטים המיתולוגית "החור בשחור". ואילו בשלמה המלך של בני ברק נפער לאחרונה חור שחור מסוג אחר, עם שלטים שמפנים גברים ונשים למדרכות נפרדות. נסיעה קצרה על המפה, מסע של כמה מאות שנים בזמן.
>> ד"ש מאיראן: המאבק נגד הפרדה מגדרית הוא מאבק נגד הפיכה דתית
>> מי הופרד ממי? החוק להפרדה מגדרית באקדמיה הוא תקדים מסוכן
אפילו בדימוי הקודר ביותר שלנו על השטעטל המזרח אירופי קשה להיזכר ברחובות שבהם נשים וגברים נדרשו לצעוד על מדרכות נפרדות. אבל הנה, במרחק של משלוח וולט של חמין איכותי, קיבלנו טעימה קטנה מגלעד של "סיפורה של שפחה". ומכיוון שאנחנו ממילא כבר חיים בדיסטופיה, החלטנו לבדוק אילו דברים דווקא היינו שמחים לגנוב מהדיסטופיות הגדולות של הספרות, הקולנוע והטלוויזיה.
הליך הניתוק | "ניתוק"
בואו נודה באמת, אחד האספקטים הכי מעניינים ב"ניתוק" היא השאלה האם הייתם מנסים אותו, ולרוב התשובה שלנו היא "כן!". בסדר נו, יש כמה בעיות מוסריות להתמודד איתן בפיצול העצמי ליישות עובדת וישות שבחוץ – תנו להם חופשה שנתית ודמי הבראה, הם יסתדרו עם זה – אבל אחרי שפותרים את זה, מדובר ברעיון לא רע בכלל. שרפו כמה שעות מהיום שלכם ותשכחו מההתשה המיותרת הזו שנקראת עבודה. רק בואו ננסה לשמור על הטכנולוגיה הרחק מחברות קפיטליסטיות נבזיות על סף הכת כמו לומון.
הגרגר | מראה שחורה
טוב זה ברור שלהתלהב מפיסת טכנולוגיה שמופיעה ביצירת המד"ב המופתית של צ'רלי ברוקר קצת-הרבה חוטא למטרה, אבל גם ככה ה-AI יחסל את כולנו, אז לפחות נהנה קצת בדרך. השתל התת-עורי מופיע בפרק "תולדות חייך" מהעונה הראשונה, אבל הרעיון שמאחוריו ממשיך לרחף מעל הסדרה גם בהמשך, ובכנות – אנחנו עדיין חושבים שהיתרונות עולים על החסרונות שלו. נכון, אולי תיתקעו בתוך אובססיית זכרונות מבגידת בן זוג, אבל גם תוכלו להיזכר איפה שמתם את המפתחות של האוטו, לעזאזל. וגם, כאילו, לאגור את כל הזיכרון האנושי. אנחנו בטוחים שימצאו לזה עוד יתרונות.
הורדת מיומנויות ישירות למוח | "המטריקס"
להבדיל מהגרגר של "מראה שחורה", ששומר ומתעד את הזיכרונות שכבר צברנו, הטכנולוגיה של "המטריקס" מאפשרת להתקין במוח ידע חדש לגמרי. ניאו נשכב בכיסא, מקבל קובץ ומתעורר עם ההכרזה האלמותית שהוא יודע קונג פו. ובכן, אנחנו מוכנים לוותר על אמנויות הלחימה. תנו לנו להוריד ערבית, הנדסת פרומפטים, תיקון ברזים, נהיגה על הילוכים והיכולת להרכיב רהיט של איקאה בלי לפנות לשכן מלמעלה. נכון, בשביל זה צריך להסכים שיחברו כבל עבה לחור בעורף, אבל רובנו כבר אישרנו לאפליקציית משלוחים גישה למיקום, למצלמה ולאנשי הקשר בשביל קופון של 12 שקל, אז בקטנה.
משאית ההופעות | "מקס הזועם: כביש הזעם"
אנחנו לא אומרים שעולם פוסט-אפוקליפטי שבו כנופיות נלחמות על מים ודלק הוא בהכרח הכיוון שאליו האנושות צריכה לשאוף, אבל חייבים להודות שאם כבר דיסטופיה – אז שיהיה רוקנרול. בשיירה האלימה דוהרת משאית עמוסת מגברים ומתופפים, שעליה תלוי גיטריסט עיוור המנגן בגיטרה שיורה להבות. נשמח לאמץ את הרעיון לתחבורה הציבורית: קו 5 עם מתופפים, קו 25 עם סולו גיטרה וכל פקק באיילון עם קצת זיקוקים ופירוטכניקה. זה אולי לא יקצר את הדרך לעבודה, אבל כמה פעמים אפשר לטחון את הפודקאסט של הקרנף?
תיבת האמנות | "הילדים של מחר"
בעתיד המדכדך של "הילדים של מחר", האנושות הפסיקה להתרבות, החברה מתפוררת ובריטניה הפכה למדינת משטרה. ובכל זאת, מישהו עדיין מוצא זמן ותקציב להציל את יצירות האמנות הגדולות של האנושות. ב"תיבת האמנות", ששוכנת בתחנת הכוח באטרסי, נשמרות בין היתר "גרניקה" של פיקאסו, "דוד" של מיכלאנג'לו ועבודה של בנקסי. נכון, הן כלואות במתחם יוקרתי עבור האליטה בזמן שבחוץ העולם בוער, אבל עצם הרעיון שממשלה תתייחס לתרבות כאל דבר שחייבים להציל נשמע כיום כמו החלק הכי בדיוני בסרט.
מבחן האמפתיה | "בלייד ראנר"
מבחן ווייט-קאמפף נועד לזהות אנדרואידים באמצעות שאלות מטרידות ומדידת תגובות גופניות כמו נשימה, דופק ותנועת האישון. לכאורה מדובר בכלי מפוקפק שמאפשר למשטרה לרדוף יצורים מלאכותיים רק משום שנולדו במעבדה, אבל אולי אנחנו פשוט משתמשים בו על האוכלוסייה הלא נכונה. במקום לבדוק רפליקנטים תמימים, אפשר להציב את המכונה בכניסה לכנסת. לא צריך להוציא אף אחד לגמלאות, חלילה. רק לוודא שלפני שאנחנו מעניקים לאדם כוח על החיים שלנו הוא מסוגל לחוש אמפתיה בסיסית כלפי יצור חי אחר.
מסדר הזבל | "וול-אי"
האנושות של "וול-אי" הצליחה להפוך את כדור הארץ למזבלה ענקית, לברוח לחלל ולהשאיר מאחוריה רובוט ניקיון קטן אחד שיסדר הכול. התוכנית המקורית אולי לא עבדה כל כך טוב, אבל קשה שלא להתאהב בשיטה: וול-אי אוסף את האשפה, דוחס אותה לקוביות מסודרות ובונה מהן ערימות ישרות להפליא. אם כבר לחיות בזבל, אז לפחות שיהיה רובוט חמוד במקום מכונת הקיטור שעוברת פה על המדרכות ועושה יותר רעש מאשר אשכרה מנקה משהו.
התרופה לאלצהיימר | "כוכב הקופים: המרד"
זה אמנם נגמר בנגיף קטלני שמחריב את האנושות ומעביר את השליטה בכדור הארץ לקופים. אבל היי, לפני שכל זה משתבש, המדענים ב"כוכב הקופים: המרד" מפתחים את ALZ-112, תרופה שאשכרה מתקנת נזקים מוחיים ויכולה לרפא אנשים מאלצהיימר. על הדרך היא הופכת קופים לחכמים. בגדול, רעיון מצוין עם כמה תופעות לוואי שאולי היה כדאי לציין בעלון לצרכן.
הקאמבק של המוזיקה הקלאסית | "התפוז המכני"
נכון, העתיד של "התפוז המכני" מלא באלימות, כנופיות רחוב, שטיפת מוח והרבה יותר מדי חלב, אבל לפחות הצעירים בו עדיין מתלהבים ממוזיקה קלאסית. אלכס מתייחס ללודוויג ואן בטהובן בהערצה ששמורה כיום לאוליביה רודריגו ולטיילור סוויפט, מתמסר לביצועים תזמורתיים של הסימפוניה התשיעית ומדמיין לצליליה חזיונות מפוארים ומחרידים. במקביל, הפסקול החלוצי של וונדי קרלוס מעניק לחלק מהיצירות הקלאסיות מעטפת אלקטרונית עתידנית, וסצנת השלישייה המפורסמת דוהרת לצלילי העיבוד האלקטרוני המואץ שלה לפתיחה של "וילהלם טל". את האולטרה-אלימות עדיף להשאיר בחוץ, אבל אם כבר סדיזם חסר משמעות, אז לפחות לצלילי "שיר אשיר בגשם". ואם כבר קאמבק למוזיקה מהעבר, תנו לנו את בטהובן ומוצרט, ולא עוד ניסיון של מדונה לשכנע אותנו שהיא העתיד.
הבתים חסיני האש | "פרנהייט 451"
כולם זוכרים שהספר ״פרנהייט 451״ מספר על עולם בו ספרים הוצאו אל מחוץ לחוק (פאן פאקט: ריי ברדבורי כתב את הספר במכונת הכתיבה של ספריית האוניברסיטה שלו), שבו כבאים כבר לא מכבים שריפות אלא נשלחים לשרוף ספרים סוררים שנמצאים עדיין אצל אנשים. אלא שכולנו מתעלמים מהעובדה שמדובר בעולם בו אין צורך יותר בכבאים, כי הבתים חסינים משריפות מקריות. אגב, בספר היו כמה חידושים שכבר הומצאו, כמו את האיירפודס.
הלק המשתנה | זיכרון גורלי
זה אולי פרט שולי מאוד של טכנולוגיה שמופיעה בכלל בסרט על השתלת זיכרון, אבל יש סיבה שזה הפך לרגע בלתי נשכח – פקידת קבלה מרימה את ידה, מצמידה עט דיגיטלי לציפורן ומחליפה את צבעה בן רגע. כמה פשוט, ככה מלהיב. מעבר להשלכות על מקצוע המניקוריסטית (הן בטח יהפכו לתומכות ציפורניים דיגיטליות), תחשבו על הגרסה הגדולה יותר של הטכנולוגיה הזו – בגדים שמשנים צבע בן רגע, בתים עם קירות שמשנים גוונים ואפילו ערים שלמות שנצבעות בהתאם למצב הרוח. הציפורניים הן רק ההתחלה, כי נשמח לחיות בעולם צבעוני יותר.
