מכירים את זה שמשעמם לכם בבית אז אתם קונים קבוצת כדורגל כושלת?

אחד הסיפורים שעובדים הכי טוב בעולם הוא התבנית של "דג מחוץ למים": קחו אדם מעולם אחד, שימו אותו בעולם אחר לגמרי, ותראו מה קורה. אפשר לראות את זה מתכניות ריאליטי ועד סרטי בורקס (לקחת אשכנזים לארוחה בבית מזרחי ולראות מה קורה כשקופץ להם החריף). אז הנה לכם, הדוגמא הקלאסית ביותר של הסיפור הזה: מה קורה כששני שחקני קולנוע וטלוויזיה, אחד אמריקאי ואחד קנדי, מחליטים יום אחד לקנות קבוצת כדורגל בבריטניה? ולא סתם קבוצה – אלא קבוצה שמשחקת כבר 13 שנים רצוף ב"ליגה הלאומית" (National League) באנגליה, שהיא הליגה החמישית בטיבה במדינה – ליגה ג', במונחים ישראליים. אה, והיא אפילו לא מאנגליה. היא מוויילס.

תאמינו או לא, אבל זאת לא העלילה של העונה הבאה של "טד לאסו" אלא סיפור אמיתי לגמרי. הוא התרחש כאשר ריאן ריינולדס ("דדפול") ורוב מקלהני (היוצר ואחד מכוכבי "פילדלפיה זורחת") החליטו, יום אחד, לרכוש את רקסהאם – קבוצת כדורגל חצי מקצוענית, שנמצאת, כאמור, בליגה ג' של הבריטים. למה הדבר דומה? לשום דבר, ובכל זאת – דמיינו לכם ששלמה ארצי יקנה את בני יצ'אלאל רחובות. את הסיפור הדי מדהים הזה אפשר לראות כעת בסדרה דוקומנטרית חדשה, "ברוכים הבאים לרקסהאם", שעלתה השבוע ב-FX.

הכדורגל האנגלי, ככלל, מעניין מאוד לאחרונה את האמריקאים – הפרמייר ליג, הליגה המובילה במדינה, בוחרת לשבץ משחק אחד ביום שני כדי שהקהל בארה"ב יוכל לצפות במשחקים. סדרות דוקומנטריות על חייהן של קבוצות כמו טוטנהאם, מנצ'סטר סיטי וארסנל עלו לאחרונה באמזון פריים, וכן, כאמור גם את "טד לאסו" הכובשת, שמתנהלת בתוך העולם המשוגע הזה של הכדורגל באנגליה.

למה זה כל כך מעניין? בעיקר כי מודל הכדורגל האנגלי – ששונה מאוד מהמודל הספורטיבי באמריקה – התברר כמוצלח במיוחד. הוא משלב בין יכולות כלכליות אדירות (הפרמייר ליג היא היום הליגה החזקה באירופה, בכל מובן), לבין הכדורגל עצמו – שבאי הבריטי, הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות. הקבוצה שלך היא לא רק תחביב שאתה מוצא בסופי שבוע, היא סובבת את חייך. אתה חי אותה בכל יום, אתה חלק מקהילה של אוהדים שבעזרת הקבוצה מנסים להיחלץ מהמציאות האפרורית שלהם.

זה מה שכדורגל יכול לעשות, וזה מה שהופך אותו למשחק הפופולרי בעולם. הסיפור של רקסהאם הוא בדיוק הסיפור הזה – סיפור של עיירת כורי פחם, 65 אלף תושבים בלבד, שקבוצת הכדורגל היא באמת מרכז החיים שלה. והיא עברה שנים לא פשוטות; אחרי שבעבר היא היתה כוח מוביל בכדורגל הוולשי ואפילו שיחקה בגביע המחזיקות האירופי (בתור נציגת וויילס), היא הידרדרה לאורך שנים, לאחר ששורה של בעלים כושלים עשו עליה סיבוב אחר סיבוב. רקסהאם היתה נואשת במיוחד, והתזמון של הרכישה המפתיעה – היה תמוה עוד יותר.

ריינולדס ומקלהני קנו את רקסהאם בנובמבר 2020, בין היתר בהשפעת דוקו אחר על קבוצת כדורגל בריטית הנאבקת על מקומה בעולם – "סנדרלנד עד המוות", שעלה בנטפליקס. כן, בעיצומה של מגפת הקורונה, בתקופה שבה צופים לא היו יכולים להיכנס למגרש בכלל (ובליגה שבה אין הכנסות מזכויות שידור, זה בערך מקור ההכנסה היחיד). ודווקא אז, הם החליטו לקפוץ ראש להרפתקה מטורללת, רחוק מאוד – בכל מובן – ממה שהם הכירו או חיו, בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה.

וזה בדיוק מה שהופך את הסדרה לכיפית כל כך – הפער הבלתי נתפס בין שני השואומנים הקלילים לבין המועדון האפרורי והקשוח, הוא שילוב מהחלומות עבור יוצר טלוויזיה. האירוניה של ריינולדס ומקלהני משחקת תפקיד נהדר במהלך הסדרה, והם צוחקים בדיוק על ההבדלים האלה: בין אם זה דרך בדיחות קטנות, כמו העובדה שגם כשהשחקנים והמאמנים הוולשים מדברים, מתרגמים אותם עבורם לאנגלית או אפילו רגע מיוחד בכל פרק שבו ממש טורחים להסביר איך אומרים מילה בארה"ב, אך אומרים אותה באנגליה ואיך אומרים אותה בוויילס. אבל ב"ברוכים הבאים לרקסהאם", כמו כל סדרה טובה על ספורט – יש בה סיפור שמדבר הרבה מעבר לספורט; על החשדנות הטבעית שיש כלפי בעלי הון בתקופה שבה אנחנו חיים, על הקהילה שמצד אחד רוצה להתרומם ומצד שני מפחדת להיפגע מהקפיטליזם הדורסני, ובסוף – גם על שחקני כדורגל, שבמקרה שלהם ממש מילולית, משחקים עבור החיים שלהם.

היא מציבה בתוכה את כל הזוויות – מצד אחד, כמובן, של ריינולדס ומקלהני עצמם, שחיפשו לעצמם הרפתקה או ריגוש בדמות המסע: היכולת לקחת מועדון כדורגל מליגה נמוכה ולהפוך אותו לאימפריה (מה שכל מי שאי פעם שיחק "צ'מפיונשיפ מנג'ר" יודע מצוין). מצד שני, יש את הצד של הכלה – רקסהאם, שהתייחסה אליהם בצורה חשדנית משהו, כמו שמפחדת שהאמריקאים עם הכסף יפגמו באווירה המשפחתית של המועדון וחוששת להיקלע בתוך אינטרסים שגדולים ממנה.

"ברוכים הבאים לרקסהאם" היא ממתק עבור כל מי שאוהב כדורגל, בטח עבור מי שאוהב כדורגל אנגלי – אבל תעבוד באותה מידה גם עבור אנשים שלא מבינים דבר בתחום. ריינולדס ומקלהני הוכיחו פעם אחר פעם שהם יודעים לספר סיפור. עכשיו, כשלסיפור הזה הסוף לגמרי פתוח (ועדיין מתנהל בזמן שהטור הזה נכתב), הוא הופך להיות מעניין שבעתיים.