ג'רמי פוגל נגד אלוהים: הספר שיחזיר אתכם בשאלה או לפחות ינסה

ג'רמי פוגל והפילוסופים הגדולים נכנסים ברבאק של אלוהים ובאמונה העיוורת של המחנה הפונדמנטליסטי בספרו החדש "פילוסופים נגד אלוהים" (השקה בבית רדיקל, 24.7), ואנחנו שמחים להביא את פרק המבוא הסוחף מתוכו. "אין כאן ניסיון לשכנע אותך שאין אלוהים, אלא שהתשובות בנוגע לאלוהים עמוקות הרבה פחות מהשאלות"
תל אביביסטים יקרים שלום רב! אני שמח ומתרגש במיוחד להציע לקוראי "טיים אאוט" את המבוא לספרי החדש – "פילוסופים נגד אלוהים" – היות שאני, בדיוק כמו "טיים אאוט", משוגע על תל אביב! ותל אביב, חשוב לזכור, היא לא רק עיר – היא רעיון – היא אפשרות קיומית ואופק רוחני מרהיב! מהי הביקורת הרווחת של הירושלמים ושותפיהם עלינו התל אביבים? שאנחנו אוהבים קפה! זוהי הטרגדיה הנוראית, בעיניהם המתוסכלות מינית, של הקיום התל אביבי – "הם אוהבים קפה"! אז קודם כול, הרשו לי להציע לכם להישאר בירושלים. לכו לכותל, ל"יד ושם" – אל תבואו!
ואומר יותר מזה – אהבתינו לקפה, לחומוס, לחוף גאולה, אחד לשני, היא לא סתם נהנתנות, היא נהנתנות מקודשת – היא עצם החיים! היא אמירת כן לחיים! אני מחייב את אהבתי לקפה בתל אביב! הציונות כולה נוצרה כדי שנהנה מהקפה שלנו בתל אביב! המחנה הפונדמנטליסטי מציע תכלית לקיום מעבר לקיום עצמו – בית המקדש, עולם הבא, תחיית המתים. אבל מה נעשה בעולם הבא? מה נעשה ליד בית המקדש? מה נעשה אחרי תחיית המתים? נשתה קפה! נאכל חומוס! נאהב אחד את השני! נשכב בפליאה מול עצם היש בחוף גאולה!
אז למה לא, חברות וחברים, למה לא לעשות היום את מה שלא יבוא במחר המדומיין הזה שלהם? מי שמציב את תכלית הקיום בעולם הבא, מוכן לסבול כל חורבן בעולם הזה. אנחנו שרואים את הערך בעצם החיים, כאן ברחובות שאנחנו כל כך אוהבים, אנחנו מוכנים להיאבק על העולם הזה! על כל הטוב שאפשרי בו! ואכן, בני ובנות העיר הנפלאה הזאת שלנו, הגיע הזמן להיאבק עם הרעיונות שלנו, עם מקורות החוכמה שלנו, עם אהבת החיים שלנו, עם התל אביביות שלנו! תל אביב היא דרך בעולם הזה! תל אביב היא תקווה!
מבוא: המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה
נשמות צדק, שלום רב!
בואו נדבר דוגרי. הספר הזה נכתב ופורסם במטרה ברורה, והמטרה הזאת היא חזרתך בשאלה. חשוב לי להיות הכי כן וישיר. אדרבה, אם הספר הזה מתיימר להציע מחשבות פילוסופיות; אם כולנו באמת נפגשים כאן, בשמחה ובששון, כדי לפתוח מרחב של אהבת החוכמה וחיפוש האמת – אז למען האמת ראוי שאגיד בפה מלא, בצורה ברורה וכבר על ההתחלה שזהו ספר עם מטרה. והמטרה מבחינתי היא במפורש שתשקלי או שתשקול מחדש את טיב המחויבות שלך לתפיסת אל מאוד מסוימת, ושתבחני או שתבחן מחדש את האופן שבו תפיסת האל הזאת מעצבת כל מיני דעות אחרות שאולי הן הרסניות, דעות שבלתי סביר לחלוטין להניח שאלוהים כלשהו באמת היה יכול לרצות שברואיו יקדמו.
אם מחויבותך לאל אינה קיימת, או שהיא שונה מאותן מחויבויות דתיות מסוכנות וחולניות שעליהן אדבר במסה הזאת, אז אולי הטיעונים השונים בה יכולים להעמיק את הבנתך בצדקת דרכך, וכולי תקווה שבעקבות העמקה זו, תדעי או תדע ביתר שאת להחזיר בשאלה את נשמות הצדק בסביבתך! כך או כך, גם אם אינך אדם מאמין, יש כאן שאלות שאני חושב שחשוב לשאול. הספר הזה, אם כך, מציע סקירה של טיעונים פילוסופיים, שלפחות בעיניי הם מרתקים ומרהיבים גם ללא קשר לתכליתו המוצהרת. אבל יש לספר הזה תכלית מוצהרת, והתכלית המוצהרת היא חזרתך בשאלה.
נדמה לי שאם לא נחזור ונחזיר בשאלה, אנו החיים בעברית, בחבל הארץ הכאוב הזה כרגע, לא נזכה להמשיך לחיות כאן עוד זמן רב. בטח לא בנחת ובנוחות שהצלחנו, איכשהו ולמרות הכול, לארגן לעצמנו כאן
תכלית. תכלית זה דבר מעניין! דבר הרבה פחות מובן מאליו ברגע שמתחילים לחשוב עליו! אני לא יודע אם לעצם היש יש תכלית, אם אנחנו והיקום קיימים למען משהו. אני נוטה לחשוב שהמונח "תכלית" לא יכול לחול על עצם היש. ואם אנו מתעקשים להשתמש בו, אז אפשר אולי רק לומר שתכלית הקיום היא הקיום. כבני תרבות שהתרגלה לחשוב שליקום יש תכלית, היעדר תכלית לעצם היש הוא דבר קשה במחשבה ראשונה. אבל במחשבה שנייה ושלישית יש משהו מרהיב בהיעדר התכלית, משהו מחיה! משהו שמפנה את כל תשומת ליבנו לעצם היש עצמו, לדבר מעורר הפליאה הזה שהוא עצם הקיום!
ברוך שפינוזה, למשל, חשב שעצם היש, שאותו כינה "אלוהים או טבע" – קיים ללא שום תכלית, בהיעדר מוחלט של כל תכלית. בהתאם לכך גאולת הנפש שהוא מציע מתמקדת ברגע, בקיום עצמו, שהוא־הוא סיבת עצמו, והוא־הוא שלמות, והוא־הוא נצח. התובנה הזאת היא־היא גאולת האדם, טען שפינוזה, ומי שחווה את הגאולה הזאת, את הנצחיות בזמניות שלנו, אינו זקוק לתכלית כדי לחוות חיי משמעות, חיי גאולה.
נדמה לי שראוי לשאוף לאותו מצב תודעה המשוחרר מכל תכלית, לאותה שותפות אוקיינית לעצם היש, שמשחררת אותנו ממחשבות על תכלית ואולי אף מפעילות תכליתית מדי. אבל הספר הזה לא משוחרר מתכלית. יש לו מטרה. המטרה של הספר היא לגרום לך לחזור בשאלה. מיד. התקווה שלי היא שתקראי או תקרא את הספר, תחשבי או תחשוב על הספר – ואז בתוך כמה שבועות, אולי כמה ימים או אפילו שעות ספורות, תחזרי או תחזור בשאלה.
כן חשוב לי להדגיש שכשאני כותב "חזרה בשאלה", אני לא בהכרח מתכוון, חס וחס, לאובדן מוחלט של כל אמונה באל, גם אם יש חזרות בשאלה שמובילות כמובן גם לזה. חזרה בשאלה, מבחינתי, היא גם מצב שבו אני ממשיך להאמין, אבל ממשיך להאמין באופן אחר. באמונה רחבה יותר. פתוחה יותר. במילים אחרות, המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה במובן מילולי מאוד של הביטוי היפה הזה: לחזור לשאול שאלות. להבין שבעצם השאלות הגדולות משכנעות הרבה יותר מהתשובות הצרות, הקטנות, הפשטניות, שחכמים בעיני עצמם מציעים לנו. שיש בשאלה קדוּשה שאולי לא יכולה להיות לשום תשובה, שיש לשאלה אין־סופיוּת שאולי לא יכולה להיות לשום תשובה. אין כאן ניסיון לשכנע אותך שאין אלוהים, אלא שהתשובות בנוגע לאלוהים עמוקות הרבה פחות מהשאלות.
שפינוזה הבין שכדי להוביל למהפכה פוליטית בחברה שבה הוא חי, צריך קודם כול לחולל בה מהפכה תאולוגית; כדי להוביל למדינה שוויונית, פתוחה ונאורה, צריך קודם כול לשנות את האופן שבו האנשים במדינה הזאת מבינים את אלוהים
יש לספר הזה גם מטרות נוספות. אני רוצה לכתוב ספר פופולרי כדי להחזיר בשאלה, אבל כמובן גם כדי לקדם את עצמי מקצועית בכל מיני אופנים, אולי אפילו להרוויח ממנו כסף, ואם לא כסף אז כבוד, ואם לא כבוד אז הזמנות להרצאות, שמהן אני מקווה לזכות בכל זאת, איך לא, לכסף ולכבוד. Caveat emptor! ייזהר הקונה! המטרות הללו מנחות מן הסתם הרבה ממה שאני – יצור אנושי, אנושי מדי שכזה – עושה, גם אם אני מנסה, ככל יכולתי, לא להקדיש את כל כולי אליהן (או לפחות להסתירן). אבל עם כל הכבוד לכסף ולכבוד, ויש הרבה כבוד, אלה אינן המטרות העיקריות של הפרויקט הזה. כשאני בוחן את הדבר, באמת ובתמים, מהלב אני אומר שהמטרה העיקרית היא חזרתך בשאלה.
זה לא רק מתוך אהבת אדם. או, ליתר דיוק, הרבה מזה נובע גם מתוך אהבת אדם כאשר האדם הזה הוא אני. כיף לי בישראל, חברות וחברים, מה לעשות – כיף לי מאוד בארץ הקודש! אשמח להמשיך לכייף כאן יחד עם כל שאר המתוקים והמתוקות! נדמה לי שאני לא לבד, שרבים מאיתנו היו שמחים להמשיך לחיות כאן בכיף שלנו! ונדמה לי שאם לא נחזור ונחזיר בשאלה, אנו החיים בעברית, בחבל הארץ הכאוב הזה כרגע, לא נזכה להמשיך לחיות כאן עוד זמן רב. בטח לא בנחת ובנוחות שהצלחנו, איכשהו ולמרות הכול, לארגן לעצמנו כאן. אם הקנאות הדתית – שמתאפיינת בהיעדר מוחלט של שאלות ושל תשאול – תמשיך לצמוח מתוכנו, היא תהרוס כל חלקה טובה במדינה הזאת, אם לא את עצם קיומה. היא גם, אגב, תהרוס כאן כל חלקה קדושה.
אוי, נשמות צדק, נשמות אור! אני מניח שלא רק אני שומע כל הזמן דאגה מסביב בנוגע לתהליכי הפונדמנטליזציה שאנו עדים להם. איך אפשר לבנות פה חיים, תוהים צעירות וצעירים חפצי חיים? בעוד שלושים שנה כולם יהיו פה קיצוניים קנאים והזויים, הכול יקרוס ויותר לא נוכל לכייף כעם חופשי בארצנו. אבל חשוב לזכור, נשמות צדק, נשמות אור: דמוגרפיה היא לא דטרמיניסטית! מה שנולד אינו מִספר אלא בן אדם! אפשר לדבר איתו, אפשר לשכנע אותו, אפשר להציע לו רעיונות ומחשבות. והחדשות הטובות הן שהרעיונות והמחשבות של הצד הנאור והספקני הרבה יותר משכנעים! רק צריך להשמיע אותם, רק צריך להתחיל לקדם אותם איפה שאנחנו רק יכולים, והם יעשו כאן ניסים ונפלאות!
מה זה הדבר הזה, אלוהים? השוהים בתשובה לא באמת חושבים על השאלה הזאת. והדבר לא היה מפריע לי לולא התברר שאחת הסכנות הממשיות להמשך קיומנו כאן נובעת מאותם האנשים שחושבים שהם מבינים את אלוהים בעודם, בעצם, מבינים מעט מאוד בכלל, ובנוגע לאלוהים בפרט
ניסים ונפלאות כמו, למשל, האפשרות, שימו לב, לשבת רגע במרפסת ולשמוע את הציפורים על העץ ואת הילדים צוהלים בעברית ברחוב! לפגוש חבר לחומוס בכרם התימנים! ללכת סתם ככה בשישי אחר הצוהריים לשבת בחוף גאולה! מדהים! איך שאני נהנה בחוף גאולה, אלוהים שבשמיים, איך! כמה שכיף לי בפינה שלי במדינת היהודים, השם ישמור! לפעמים, מרוב שכיף, אני תוהה אם זה בסדר שכל כך כיף לי כאן! מה אני אגיד לכם, תנו לי נצח של חוף גאולה! אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם חוף גאולה! אבל הוא הולך להיגמר, נשמות, ולא בגלל האל – בגלל אנשים שהפסיקו לשאול שאלות בנוגע לאל!
עלינו לחזור לשאלות, נשמות צדק מוארות אחת־אחת, וכדי לחזור לשאלות עלינו להתחיל לדבר על הפיל שבחדר, פיל הפילים, אלוהים! אלוהים אלוהים אלוהים! חייבים להתחיל לדבר על אלוהים, חברות וחברים, חייבים. בואו נשתף זה את זה במחשבותינו על אלוהים. העננה המאיימת שמעל כולנו נוצרת מאנשים שמדברים בשמו של אלוהים בלי בעצם לחשוב מהו בכלל אלוהים. ומה זה הדבר הזה, אלוהים? מה זה בכלל? זה בכלל מי? זה מה? המחזירים בתשובה, השוהים בתשובה, לא באמת חושבים על השאלות האלה. והדבר לא היה מפריע לי לולא התברר יותר ויותר שאחת הסכנות הממשיות להמשך קיומנו כאן נובעת מאותם האנשים שחושבים שהם מבינים את אלוהים בעודם, בעצם, מבינים מעט מאוד בכלל, ובנוגע לאלוהים בפרט.
וחשוב להדגיש – אלוהים הוא אף פעם לא פרט. אלוהים הוא בהכרח דבר הרבה יותר כללי. הרבה יותר גורף. וזאת עוד אי־הבנה כזאת, מסוכנת מאוד, כאילו אפשר לבודד את תפיסת האל ועמדתנו כלפיו מכל שאר התפיסות והעמדות שלנו. לספרו התכליתי ביותר קרא שפינוזה מאמר תאולוגי־מדיני. הכותרת משקפת תובנה מבריקה: אין שינוי פוליטי בלי שינוי תאולוגי. שפינוזה הבין שכדי להוביל למהפכה פוליטית בחברה שבה הוא חי, צריך קודם כול לחולל בה מהפכה תאולוגית; כדי להוביל למדינה שוויונית, פתוחה ונאורה, צריך קודם כול לשנות את האופן שבו האנשים במדינה הזאת מבינים את אלוהים.
ונדמה לי שמה שהיה תקף באמסטרדם של המאה ה־17 תקף לחלוטין גם בישראל של המאה ה־21. נדמה לי שלא יהיה כאן שינוי פוליטי משמעותי, עמוק ורדיקלי אם לא יקדים ויקדם אותו שינוי תאולוגי משמעותי, עמוק ורדיקלי. ומאחר שברור היום כי אנו נדרשים לשינויים פוליטיים דחופים מאוד כדי לקוות יום אחד למציאות אלימה פחות ושפויה יותר, כדאי עוד היום לבחון מחדש וביתר שאת את הדפוסים התאולוגיים שממשיכים להיות כל כך משמעותיים בעיצוב הפוליטיקה שלנו, ולכן גם בעיצוב חיינו כאן.
בדחיפות חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית דרושה לנו חזרה לשאלות על מה שנהפך מובן מאליו וחסר חשיבה באופן שבו אנחנו מבינים את יחסנו לאל, ובעקבות זאת למקורות, ובעקבותיהם – לעצמנו, לעמים אחרים ולעולם
קחו לדוגמה את שיח החירשים בין המחנות שמכשיל את הניסיון הישראלי להתוות דרך משותפת קדימה. המבוי הסתום הזה נובע בין השאר מכך שאנו מרבים לנהל שיחות פוליטיות שהן עקרות מלכתחילה, מפני שהשיחה שעלינו לנהל היא תאולוגית בעיקרה. נניח שאני מדבר עם חבר שלי שחי בחברון, ואני רוצה לשכנע אותו שאולי ההחלטה הזאת לא מומלצת אם נרצה להתוות לעצמנו קיום בר־קיימא יותר במזרח התיכון. אני יכול לקיים איתו דיון פוליטי, דיון מוסרי, אני יכול לנסות לשכנע אותו בטיעונים גאו־פוליטיים או ביטחוניים – אבל זה לא לב הדיון. אדרבה, אני בעצם מפספס את הדיון. הדיון הוא תאולוגי. שורש הדיון, בסיס הדיון, הוא בשאלה אם יש אל שמצפה מאתנו היהודים לחיות בחברון.
הרי מבחינת החבר שלי, המגורים שלו בחברון הם קודם כול צו אלוהי, לא צו פוליטי, לא צו ביטחוני, בטח ובטח לא צו מוסרי. זהו צו שמבוסס על הבנה מסוימת של האל. הבנה מוטעית של האל. הבנת האל שהיא היעדר מוחלט של הבנת האל. ואם אני מדבר עם חברה שחושבת שיש לפטור חרדים מגיוס כדי שכולם ישבו בכיף שלהם בישיבות ובכוללים, ואני רוצה לשכנע אותה שאולי צריך גיוס או שירות לאומי, אולי אפילו קצת עבודה ופה ושם איזה לימוד ליבה לרפואה למת, אין לי מה לדבר על צורכי הביטחון או הכלכלה של המדינה. זה שוב לא לב העניין. לב העניין שלה, ואם ארצה ואם לא גם שלי, הוא אלוהים והרצונות שלו כפי שהיא מבינה אותם. לכן כדי לדבר על שותפות אחרת עם החֶברה החרדית, אני חייב לדבר איתה על אלוהים!
בדחיפות חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית דרושה לנו חזרה לשאלות על מה שנהפך מובן מאליו וחסר חשיבה באופן שבו אנחנו מבינים את יחסנו לאל, ובעקבות זאת למקורות, ובעקבותיהם – לעצמנו, לעמים אחרים ולעולם. איבדנו את אלוהים, נשמות צדק, נשמות אור! אין אלוהים באלוהים של בעלי התשובה כרגע בארץ. המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה, כי רק החזרה לשאילת שאלות יכולה להחזיר אותנו לערכים אלוהיים באמת.
בואו איתי, חברות וחברים, בואו לשאלות! המרחב שהן פותחות לנו הוא נשגב! התודעה שאליה הן מזמנות אותנו עילאית! והעתיד שהן פותחות בפנינו הוא שפוי!
שלום, שלווה ורצון טוב!
אהבה רבה!
ג'רמי פוגל
>> הערת המערכת: ב-24.7 (זה יוצא יום חמישי בעוד שבועיים), יתקיים בבית רדיקל ערב השקה כפול בשני סבבים לספרו של פוגל ובהשתתפותו בהרצאה סוחפת כמנהגו. עוד פרטים כאן // "פילוסופים נגד אלוהים" // ג'רמי פוגל // הוצאה משותפת: רדיקל/הבה לאור // את הספר אפשר (וכדאי!) לרכוש כאן