ביום האישה הבינלאומי הזה, אני מבינה שההישג הכי גדול שלי במאבק על זכויות נשים לא היה נאום בכנסת או כותרת בעיתון, אלא הפעילות למניעת הפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף. עבורי זה אירוע מכונן. למה? כי הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, זו שיותר מדי חילונים ומסורתיים מעדיפים לעצום מולה עיניים, היא המנבא החזק ביותר להפיכה הדתית שמתרחשת כאן.

>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש
>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם

השיטה תמיד דומה, פועלת בשקט ותחת מעטפת של "קדושה", זה מתחיל ב"רק תפילה", ממשיך ב"רק מחיקה" של דמויות נשיות מהמודעות ומשלטי הפרסום על האוטובוסים, ונגמר ב"רק תשבי מאחור" כדי שיהיה לכולם נוח, או בבקשה "פשוט לזוז מהכיסא" בטיסת אל על כי הנוכחות שלך מפריעה למישהו אחר. הנירמול של ההפרדה הזו הוא לא "כיבוד מסורת", הוא ויתור מודע על המרחב הציבורי שלנו ועל הזהות שלנו כאזרחיות.

הקו שעובר בין מחיצת הפרדה בלב תל אביב לאלימות שראינו בבני ברק נגד חיילות, או ליריקות על נשים שלא התלבשו "נכון", הוא קו ישיר. כשמאפשרים הפרדה באקדמיה או בכיכר, שולחים מסר ברור: הנוכחות שלכן היא בעיה שצריך לפתור או להסתיר. בכל פעם שדורשים מאיתנו "להתחשב", בעצם מבקשים מאיתנו להיעלם. אבל אנחנו לא אמורות להתחשב בזכות של מישהו אחר להפלות אותנו, אנחנו אמורות לחיות פה כאזרחיות שוות.

התמרור האדום הזה לא נמצא רק בדמיון שלנו, הוא נמצא במרחק טיסה מכאן, טיסה לא קצרה, מרחק שטייסות ונווטות עושות עכשיו מדי יום, בסיפורה של איראן. כשאנחנו מסתכלות על איראן של היום, קל לשכוח שפעם היא הייתה אימפריה של השכלה, תרבות וקידמה. דוד שלי, אלי רגולסקי ז"ל, טייל שם בסוף שנות השישים ותיעד ביומנו עולם של חופש, סקרנות אינסופית לעולם הגדול ותחושת עוצמה לאומית. בינואר 1968 הוא כתב ביומנו על המנהיגות האיראנית של אותם ימים,"ההנהגה פועלת בחוכמה רבה ובחזון, ומובילה את המדינה לקידמה שאין לה אח ורע באזור". הוא תיאר צעירים וצעירות מלאי סקרנות, שצמאים לידע ולחיבור עם המערב, שרואים בעצמם חלק מהעולם הנאור.

ליברליזם לא אומר לוותר על הערכים שלנו בשם הסובלנות כלפי מי שאינו סובלני אלינו. "לכבד", "להתחשב" ו"לוותר" זה לא ליברליזם. זו מחיקה עצמית של הזכויות שדורות של נשים נאבקו עליהן

היום, אותה אימפריה נחשלת תחת משטר דתי קיצוני ומושחת שבו אין לנשים מקום, קול או זכות על גופן. זה לא קרה בלילה אחד, זה קרה בצעדים קטנים של "התחשבות", של ויתור על המרחב הציבורי, של העדפת שקט תעשייתי על פני עקרונות הליברליזם. איראן היא הוכחה חיה לכך שדמוקרטיה וזכויות נשים הן לא מובנות מאליהן, הן דורשות הגנה יומיומית.

כאן בישראל, עלינו להבין, ליברליזם לא אומר לוותר על הערכים שלנו בשם הסובלנות כלפי מי שאינו סובלני אלינו. דוכני חב"ד שפונים רק לגברים ובנים בלב המדרכה שלנו, מורות מטעם גרעינים תורניים שנכנסות לבתי הספר של הילדים שלנו ומנסות למלא להם את הראש ב"קצת מסורת" שמשמעותה המעשית היא החזרת הנשים למטבח, זה לא ליברליזם. זו מחיקה עצמית של הזכויות שדורות של נשים נאבקו עליהן.

המאבק על הפרדת דת ומדינה הוא לא ויכוח תיאולוגי מופשט, הוא המאבק על החופש שלנו ללכת במדרכה מתחת לבית, לשבת איפה שנרצה באוטובוס, ולהבטיח שהבנות שלנו יגדלו בעולם שבו השמיים הם הגבול, ולא המחיצה.ביום האישה 2026, חשוב להגיד את זה בצורה חדה: שוויון הוא לא משהו ש"מתחשבים" בו, הוא הבסיס שעליו המדינה הזאת חייבת לעמוד אם היא חפצה בחיים. המבצר האחרון של החופש שלנו הוא לא בתי המשפט, הוא הערנות שלנו בכיכרות, ברחובות ובבתי הספר. אם נתעקש על המרחב הציבורי שלנו היום, לא נצטרך להתעורר מחר למציאות שבה המרחב הזה כבר לא שייך לנו.
>>הדס רגולסקי היא חברת מועצת העיר תל אביב-יפו וראש מטה הדמוקרטיות במפלגת הדמוקרטים

• טור דעה
• הפרדה
• יום האישה הבינלאומי
• הדתה
• כפייה דתית