להוציא את הגרעינים התורניים מתל אביב. גם אנחנו רוצים הפרדה

זה היה יום הכיפורים של יום הכיפורים. כל תל אביב כאבה את מאורעות החג הזה. יום כיפור הוא יום מיוחד בתל אביב, חג עירוני ובו אווירה מיוחדת ותערובת פלאית של חילוניות וקדושה ואחדות בכל העיר, וזה תמיד היה כך עד לשבוע האחרון. מה שקרה בערב החג, כשבמבצע הטעיה ממומן ומאורגן הוקמו כפרובוקציה מוקדי תפילה בהפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים רבים בתל אביב בניגוד לדין ולפסיקת בית המשפט, הפך את היום הטוב הזה לנשק פוליטי לא קונבנציונלי שמטווח את הציבור הליברלי בצרורות של אצבעות בעיניים. ולפתע מתברר שאנחנו לא אוהבים אצבעות בעיניים.

יוצר הטלוויזיה אבנר ברנהיימר מתעמת עם ישראל זעירא מ"ראש יהודי". ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף (צילום: שאול גרינפלד)

שום דבר לא היה מקרי במתקפה המאורגנת הזאת. לא הבחירה בכיכרות מרכזיות, לא ההתעקשות על מחיצות פיזיות להפרדה מגדרית, לא נערי הגבעות החמושים והלא תל אביבים שהופקדו על המבצע, לא הניסיון להתחכם ולהקים מחיצת הפרדה תוך שימוש בדגלי ישראל של מחאת הדמוקרטיה עם הכיתוב "עם חופשי בארצנו", לא הבוז המוחלט לחוקים העירוניים לבית המשפט העליון. המתקפה כולה בוצעה תוך שימוש בסמלים ובאותות שנועדו להטריף את הציבור הליברלי ולהוציאו משלוותו. זה עבד.

מבולבלים והמומים, פצחו שוכני הרשתות הליברליים בסימפוזיון לימודי אזרחות של כיתה ט': הפרדה מגדרית בעד ונגד, ציביון ליברלי בעד ונגד, שלטון החוק בעד ונגד, ואיך אפשר בלי סובלנות והכלה בעד ונגד. אבל בעצם יש רק שאלה רלוונטית אחת: מי תקע לנו אצבע בעין? תושבי תל אביב התעוררו ב-48 שעות האחרונות ולמדו באיחור על קיומו של עסקן ההדתה והנדל"ן ישראל זעירא, העומד בראש עמותת "ראש יהודי" המשיחית שהקימה התנחלות בלב העיר ועוסקת בהחזרה בתשובה תוך שהיא מתוקצבת על ידי עיריית ת"א-יפו ועל ידי משרדי הממשלה גם יחד.

שעל ועוד שעל. ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף (צילום: שאול גרינפלד)

הפוקוס על העמותה והמאבק המתוקשר שניהלה נגד העירייה סביב התפילה בכיכר דיזנגוף היה תרגיל הסחה. עם כניסת החג נחשפה מציאות שההתמקדות ב"ראש יהודי" טשטשה: תל אביב כבר מלאה בהתנחלויות כאלה. "גרעינים תורניים" הם שם קוד מכובס והברקה של מסגור תמים. בפועל מדובר בהתנחלות פנים-עירונית שמטרתה לעשות לחילונים בתל אביב ולערבים ביפו את מה שעשו התנחלויות לפלסטינים ב-50 השנים האחרונות: שעל ועוד שעל, גבעה ועוד גבעה, אצבע בעין ועוד אצבע בעין.

הגרעינים התורניים הוקמו ברובם במהלך שנות התשעים בפריפריות ובערים עם אוכלוסיה דתית מעטה, מתוך ההתנחלויות וארגוניהן השונים ובתגובה להסכמי אוסלו, ומתוך מטרה "להתנחל בלבבות" ולחזק את "הזיקה ליהדות". לתל אביב הסתננו גרעינים תורניים ראשונים בסוף שנות התשעים, ובמהלך העשור האחרון הם החלו לשגשג בשכונת שפירא וקריית שלום, ביפו, במרכז העיר, בצפון הישן וגם ברמת אביב, ולהשתלט על עוד ועוד מבני ציבור, בתי כנסת ודירות. ואיכשהו עיריית תל אביב-יפו משתתפת במימון החגיגה הזאת כל השנים האלה.

אוקיי, אבל למי תצביעי. ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף (צילום: שאול גרינפלד)

גם זה לא מקרי: הגרעינים התורניים בדרום תל אביב הצליחו לנצל את אחוזי ההצבעה הנמוכים בבחירות המקומיות, לרשום בהמוניהם את חבריהם כתושבי העיר, ולהכניס כבר ב-2013 נציג למועצת העירייה – חיים גורן, איש הגרעין התורני "שקמים" משכונת שפירא, שהיה פעיל בולט בקמפיין לגירוש הפליטים מאפריקה, הצטרף לאיילת שקד ונפתלי בנט בבית היהודי וב-2018 הפך לסגן ראש עיריית תל אביב-יפו כשרץ בראשות רשימת "מאמינים". גורן, כך מעידים עליו בעירייה, מתנהל בחביבות ובנועם הרחק מעין התקשורת החילונית ואינו נחשב לגורם קיצוני בקואליציית חולדאי, אבל גרעינים תורניים הם אחד הבייביז שלו. את החשבון יכולים כל תושב ותושבת לערוך בעצמם.

כי אחרי כל הדיונים הנוקבים ומלאי האמוציות על המרחב הציבורי ועל אפליית נשים, יש בסוף שאלה אחת שבה הכל מתכנס: מי מביא את המצביעים שלו לקלפי. וזה הרגע של תושבי תל אביבי לדהור אל הקלפיות בסוף החודש במספרים חסרי תקדים. זה הרגע שלהם לומר שלא יצביעו למי שלא יתחייב להוציא מהקואליציה את נציגי ההפיכה המשטרית והעליונות היהודית, שלא יצביעו למי שלא יתחייב לפעול להוצאתן של ההתנחלויות המשיחיות מהעיר, שלא יצביעו למי שלא יתחייב להפסיק את תקצובן מכספים עירוניים ואת שיתוף הפעולה הממסדי איתן. אם לא נעשה אפילו את המינימום המתבקש בנחישות – עוד נתגעגע ליום הכיפורים הזה.