דה שייקר: הברמן המיתולוגי אדי נוימן חוזר לקדמת הבמה בטפאו

אדי ניומן, האיש שמרבית הברמנים הנחשבים יצאו מהשייקר שלו, סוגר מעגל וחוזר לקדמת הבמה בטאפאו. על כוסית וויסקי הוא מספר לאבירם כץ איך התגלגל למקצוע, מה הוא חושב על המיקסולוגים הצעירים ולמה בגילו המתקדם, 54, הוא לא מתכוון לפרוש

מישהו לדבר איתו. אדי ניומן. צילום: אנטולי מיכאלו
מישהו לדבר איתו. אדי ניומן. צילום: אנטולי מיכאלו
25 בפברואר 2016

לפני עשור בערך ישבתי על הבר בנורמה ג׳ין וידעתי שמי שמוזג לי כבר נחשב לאגדה. הוא התהדר בשיער פרוע, שלל קעקועים, טבעות, שרשרות, עגילים ופאות לחיים. רק מי שחי את הרוק׳נ׳רול עד הסוף יכול להרשות לעצמו להסתובב כך. שני דברים אני זוכר מאותו מפגש: הראשון הוא החשבון הגבוה שקיבלתי – בפעם הראשונה שילמתי 90 ומשהו ש״ח למנה של וויסקי (ולא היה רק סיבוב אחד, מן הסתם…); השני הוא שתוך כדי שיחה הברמן הזה זורק לי משפט בסגנון ״כן, חייבים להביא כסף הביתה. הילדים רוצים פלייסטיישן, רוצים חוגים…״.

רגע רגע, אמרתי לעצמי, מה קורה פה? איך יכול להיות שהבחור המופרע הזה שמוזג לי וויסקי ויודע לספר לי עליו כל מה שלא חלמתי לשאול, הוא אבא לילדים? תמיד חשבתי – לפחות עד אז, כשעוד היו לי חלומות להיות ברמן שיכבוש את העולם – שכל הקטע הוא לשכב עם כמה שיותר נשים ולחיות על הקצה. מה ילדים? מה קשור זוגיות מאושרת?

אבל זה אדי ניומן, איש של דיסוננסים לכאורה. הכי רוק׳נ׳רול שיש מצד אחד, ומהצד השני איש משפחה. ובעצם, למה השילוב הזה נראה לי זר כל כך?

סיפור חייו של אדי ניומן (54, נשוי+3) היה יכול למלא כמה עמודים טובים של כתבה עסיסית, או לפחות כמה שעות טובות, כמו שעשינו השבוע (ולא בפעם הראשונה) על בירה, צ׳ייסרים והרבה צחוקים. לרגל חזרתו לקדמת הבר בטאפאו, ישבנו לשמוע מה לאיש שכל המיקסולוגים יצאו משולי השייקר שלו יש להגיד.

מישהו לדבר איתו. אדי ניומן. צילום: אנטולי מיכאלו
מישהו לדבר איתו. אדי ניומן. צילום: אנטולי מיכאלו

איך התגלגלת לזה?

״אורלי (לימים אשתו) ואני נסענו לטיול ארוך במזרח. הגענו ליפן והיינו אמורים לעשות שם בוחטות של כסף ממכירת תמונות, שיהיה לנו לחתונה ולדירה. ככה לפחות חשבנו. בפועל מצאתי את עצמי חוזר לארץ בגיל 27 עם 1,000 דולר, בלי עבודה, ולא הייתה לנו ברירה אלא לגור אצל ההורים של אורלי בבאר שבע. דרך מודעה בעיתון ראיתי שמחפשים איש טכני לתיאטרון ואיכשהו התקבלתי. לא היה לי ניסיון ולא ידעתי כלום, אבל כל הזמן הכנתי ג׳וינטים לבחור שעבד שם, וככה הוא חיבב אותי ולימד אותי הכל״.

שקשוקים וקשקושים

ככה זה עם ניומן, כל שאלה פשוטה כמו "איך התחלת לברמן" מגלגלת עוד סיפור ארוך ומרתק. בשנתיים שעבד בתיאטרון הכיר שחקן צעיר, שמוליק וולברג, לימים אחד הברמנים הוותיקים והמוערכים בעיר. ״שמוליק סיפר לי שהוא התחיל לעבוד בברים בתל אביב ושעושים שם אחלה כסף״. השנה הייתה 1989 היו כמה מועדונים, הזנזיבר המיתולוגי, לא הרבה יותר. אדי ואורלי כבר נשואים וגרים בתל אביב. ניומן החל ללמוד מלונאות בתדמור, ומהר מאוד הבין שהקטע עם החליפה והעניבה פחות מתאים לו, אבל הבירה והטקילה דווקא כן, והוא נרשם לקורס ברמנים בזמן אמיתי, במחזור השני של בית הספר. המורה שלו שם היה וולברג. "תמיד אהבתי לשתות ואהבתי את הסטלה, אבל אף פעם לא ממש הבנתי מה אני שותה. שם פתאום נפתחו לי העיניים". מפה לשם התחילו לארגן לו עבודה בסופי שבוע במועדנים ובברים. "עוד חתמתי אז דמי אבטלה", הוא אומר.

ואז התאהבת והבנת שזה המקום שלך?

״מה פתאום. רגע, עוד לא. עבדתי אז בבר מצ׳וקמק בשם העלייה השנייה, שהיו מופיעים בו כל מיני להקות וזמרים בתחילת דרכם. אביב גפן, טיפקס, כנסיית השכל… שרון חזיז הייתה מלצרית. ניסיתי לעשות שם קוקטיילים – תבין, בלאדי מרי היה אז שיא התחכום – אבל אפילו כיור לא היה לנו בבר. משם התגלגלתי לזנזיבר, ושם כבר נחשפתי למשהו אחר״.

הזנזיבר, שפתחו אירית שנקר וחיים כהן, היה סנסציוני – בר עם אוכל ואלכוהול רציניים, בפעם הראשונה בעיר. ״התחלתי בתור ברמן אוכל, הייתי חותך הרוסטביף המיתולוגי, ומאחור הכנתי את הקוקטיילים שהברמנים ששירתו בבר לא ידעו להכין". בשלב הזה נכנס לתמונה ילד ראשון, בר (״זה בגלל השיר ׳כמו צמח בר׳, לא קשור לעבודה בברים״) וכל זה על רקע מלחמת המפרץ הראשונה והטילים שנופלים על תל אביב, לא זמן אידיאלי לעשות ערמות כסף מעסקי הברים, ״אז השקעתי בבורסה והפסדתי כמעט את כל מה שחסכתי״.

אז מתי מגיע הרגע שאתה כבר מבין שזה מקצוע?

"עוד מעט אנחנו מגיעים לשם", הוא צוחק ולוקח עוד שלוק מהוויסקי. "פתחו את טאקאמרו, הסושי בר הראשון בארץ. התחלתי לעבוד שם ומהר מאוד ניהלתי את הבר. אז גם סיימתי את לימודי המלונאות, אבל עדיין לא הייתי בטוח מה הכיוון. הלכתי ללמוד קולנוע, אבל אחרי סרט הגמר עזבתי את התחום״.

ואז הגיעה אונאמי. תחילת המילניום, חיי הלילה הם מעיין שופע של כסף, וניומן נמצא שם בקדמת הבמה. הצלחה אדירה. שנתיים אחר כך הקבוצה פותחת את טאפאו, הטאפאס בר הראשון בארץ, וניומן מופקד על הבר. טאפאו הוא בסופו של דבר המקום שהוא מזוהה איתו יותר מכל, ושם במובנים רבים החלו לצוץ הניצנים של מהפכת הקוקטיילים (שלא לדבר על טאפאס, סביצ׳ה, קרפצ׳יו וכו', שעד אז מי בכלל הכיר). אבי קשי (צ׳יקטי), בר שירה (אימפריאל, לה אוטרה), מוש בודניק (סושיאל קלאב), אריאל לייזגולד (223, בלבוי) הם רק כמה מהשמות שעבדו תחתיו שם והפכו לאושיות בסצנה, אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. “קיבלנו ביקורות קטלניות. אנשים לא הבינו את המוזיקה החזקה, ובכלל את הקונספט. זה היה נראה לאנשים יקר מדי, הם לא הבינו את הרעיון של מנות קטנות". מהלחץ קיבל התקף לב בגיל 40. "אבל האמנתי במוצר, ומבית החולים השבעתי אותם שימשיכו ולא ישנו כלום". ואז המקום התחיל לתפוס והפך למקום הלוהט בעיר.

יציר כפיו של אדי ניומן
יציר כפיו של אדי ניומן

בסופו של דבר, רק לקראת גיל 40 הבנת שזה בעצם המקצוע שלך. גיל מאוחר למדי לבחור קריירה.

"זה לא אני בחרתי, זו הקריירה שבחרה אותי".

לאחר שש שנים בקבוצת אונאמי־טאפאו עזב ונדד בין שלל ברים שתקצר היריעה מלמנותם, ובכל הזמן הזה גם יזם ערבי קונספט, אירח חברים וניגן מוזיקה שהוא אוהב. הוא עבד בשלושה־ארבעה מקומות, והקהל היה נוהר אחריו ממקום למקום. היום כבר יש "הקהל של אדי ניומן", שחלקו מכור לשקשוקים ולקשקושים שלו זה 25 שנה. בימי ראשון הוא מברמן בבר הגאולה, וכל שבוע הוא מארח אושיית לילה אחרת. בחמישי הוא מתקלט בסילון, ובשני־רביעי הוא בטאפאו, לשם חזר לאחרונה לנהל את העניינים. מעין סגירת מעגל.

איך זה שלא פתחת בר משלך?

"אחת הדרישות שהיו לי כשחזרתי עכשיו לטאפאו הייתה שלעולם לא יציעו לי שותפות. טוב לי ככה, להיות שכיר בכיר. לא רוצה להיות בעל בית של שום דבר חוץ מהבית שלי, לא בנוי לזה".

ומה עם העתיד?

"תן לחיות ככה עד גיל 60 ואז להמשיך לטייל בעולם. בינתיים אני מבסוט. עכשיו בטאפאו זה תענוג. אני מאמין מאוד במקום ובייחוד בפיתוח של השעות המוקדמות, ההאפי האוור, של אנשים שבאים לשתות מוקדם אחרי העבודה. אגב, זה לא רק משתלם כלכלית, זה גם נותן לגוף מנוחה. די, בגילנו אי אפשר כבר לסחוב עד הבוקר".

אתה לא מרגיש קצת מאחור לנוכח דור המיקסולוגים החדש?

"קודם כל צריך לומר שאפו לכל החבר׳ה האלה. הטובים שבהם רציניים ומוכשרים בטירוף והם למדו כמו שצריך, ואני נפעם מהידע ומהיכולות שלהם. המיקסולוגיה עצמה בעיניי היא כלום, היא תו בודד בסימפוניה. זה צריך לבוא עם השואו, עם הגישה, עם כל המעטפת. אני מאמין במחזוריות, ב־Back to Basic. הרי מכל דבר מתעייפים בסוף, ואז רק רוצים וויסקי ושמישהו ידבר איתך. יש דברים שהם לא טרנדיים, ושם אני נמצא".

ואכן, במציאות של היום קשה לאנשי דור המייסדים, ניומן ושות׳, להתחרות בדור החדש של המיקסולוגים – צעירים יותר, חתיכים יותר, מעודכנים יותר, עם הפירוטכניקה, העשן והלהבות והקוקטיילים שכדי לדעת להכין אותם צריך תואר ראשון. אבל לפעמים, נדמה לי, חלקם שוכחים שהם לא העיקר. "אני מתחרפן מהקטע של הצעירים שהם כל הזמן עם הפלאפון במשמרת", אומר ניומן, "ברמן מסמס הוא בעיניי כמו נהג מסמס, אבל תכל׳ס אני נהנה לעבוד עם הצעירים, הכי כיף איתם. עם מי אתה רוצה שאעבוד, עם חטיארים כמוני?!".​

בסופי שבוע הוא בבית. שלושה ילדים למשפחת ניומן, ונדמה שכולם לא נפלו רחוק מהצ׳ייסר. בר, הבכור, מנהל את הבר של מסעדת אדורה ("בנינו יחד את תפריט הקוקטיילים שם"); אדם האמצעי עובד כטבח בהאנוי; ותום הצעיר עוד בלימודי קולנוע בתיכון, אבל כבר שוטף כלים בבאצ׳ו.

אתה מבסוט שהמסורת נשמרת?

"האמת, לא ממש. בסופו של דבר לחיי הלילה יש מחיר: מתחים, לחצים, וכל מה שברור לכולנו שבא עם ההרגלים של החיים האלו. הייתי שמח אם הילדים היו הולכים להיות יועצי מערכות מידע או משהו כזה", הוא חצי מחייך.

אז למה אתה לא פורש? אתה כבר לא ילד…

"כל הזמן יש לי מחשבות לעזוב את המקצוע, לעזוב את העיר, אבל אני מבין שאני לא יכול. אני עם כבד שומני, קרוהן, בארט, חולה לב – שילוב של סגנון חיים ותורשה – אבל אני לא יכול אחרת".