מסדר כנפיים: האוכל בדיקסי לא מצדיק את המיתוס

הכנפיים והספייריבס עדיין נהדרות אבל כריך הפילדלפיה הוחזר למטבח והאנטריקוט היה לא לעיס - דיקסי שחוגגת חצי יובל זקוקה למקצה שיפורים

7 בינואר 2019

בימים קשים אלה של סגירת מסעדות סדרתית, נעים להיכנס למסעדה שוקקת חיים ואנרגטית שמלאה עד אפס מקום ביום חול בנאלי בשעה שבע בערב ושכעבור שעתיים כבר משתרך בפתחה תור של ממתינים. זה משמח עוד יותר כאשר מדובר במסעדה שחוגגת בימים אלה חצי יובל להיווסדה והייתה לאבן שואבת לחובבי אוכל בסגנון אמריקאי. דיקסי של חיים כהן היא משהו בין Family Restaurant לבין New York Steakhouse. זה משתקף בעיצוב הסולידי (בזמן שביקרנו עם נגיעות עונתיות של כריסמס), במוזיקה שבסטנדרטים תל אביביים היא חרישית ונעימה, בקהל הסועדים המאד מגוון (משפחות, הייטקיסטים, חבורות של צעירים וזוגות מבוגרים) וכמובן גם בתפריט הכולל קלאסיקות אמריקאיות כמו צלעות, סנדוויצ'ים אימתניים ומגוון המבורגרים, אבל גם נתחי בשר נחשבים המוצעים על פי משקל.

פתחנו במנה שדבק בה התואר "מיתולוגית": הכנפיים של דיקסי. הן היו טעימות כתמול שלשום, צלויות היטב, עסיסיות ועטופות ברוטב החמאתי הוורדרד והמעט חריף. יתכן שגם המיתוס משפר את הטעם. לצדן הזמנו מנה שנקראת sea food fries שמורכבת משרימפס וקלמרי מטוגנים וקוביות תפוחי אדמה (שהיו הרוב המוחלט בצלחת). על פניו עוד נשנוש נחמד, אבל הבעיה היא שהכל טבל בכמויות של רוטב מתוק־חריף שהעלים כל טעם אחר וגם נטל את הקריספיות מהמטוגנים. סלט עוף אמריקאי, שהכיל כל טוב (נוסף לירקות ולעוף היו בו גם בייקון, גבינת צ'דר וביצה קשה), היה המנה הטובה ביותר מבין הראשונות. עבורו נבחר רוטב לימוני צנוע ולא אגרסיבי, כך שחומרי הגלם האחרים שהרכיבו אותו והיו כולם באיכות טובה מאוד בלטו כל אחד בדרכו והשתלבו לכדי סלט לתפארת.

סגנון השירות היה אף הוא אמריקאי באופיו, קצת תזזיתי עם הרבה התרוצצויות, אבל גם יעיל ומסביר פנים ונדמה לך שעוד רגע יפנו אליך בחיוך מלאכותי וישאלו בנוסח האמריקאי -So how are you today? אחת הסועדות בשולחננו, הנמנעת מבשר (סוגיה שהייתה יכולה להפוך לבעייתית במסעדה כמו דיקסי) נהנתה מנתח סלמון על הגריל שגם אם לא היה מעורר השראה, הוכן והוגש ללא דופי.

בניגוד לנהוג במסעדות בשר אחרות, בדיקסי מציעים נתחים במגוון גדלים, כולל כאלה שהאדם הסביר יכול לאכול. הזמנו 300 גר' אנטריקוט מידיום רייר וקיבלנו אותו בדיוק כמו שביקשנו, רק שהבשר ככל הנראה לא יושן כהלכה, כך שלמרות טעמו הסביר היה קשה ללעיסה. במסעדה שעושה עניין מבשר זו בעיה. בבעיה עוד יותר גדולה נתקלנו עם כריך אנטרקוט פילדלפיה. ארבעה אנשים טעמו ממנו ביס ולא חזרו אליו, כך שרובו ככולו חזר למטבח. פרוסות הבשר הדקות היו יבשות מאוד ובעלות טעם לוואי בלתי נעים שלא עשה חשק להמשיך. המלצרית הערנית שאלה אם יש בעיה ומשכולנו הנהנו אמרה בלי היסוס שהיא מורידה את המנה מהחשבון.

גם בזירת התוספות התמונה היתה מעורבת. צ'יפס טובים מאד, אורז שהיה פשוט אורז, הום פרייז שהתגלו כ־sea food fries מן המערכה הקודמת, רק בלי ה־sea food, כולל הרוטב הדביק, וירקות מוקפצים שנראה שהוכנו מבעוד מועד וחוממו לפני ההגשה. את דיקסי במיטבה מצאנו שוב בספריבס בזיגוג טריאקי, שהיו נימוחים, עסיסיים, שומניים במידה הנכונה וטעימים מאוד. גם זו חוויה אמריקאית מאוד, כולל האצבעות הדביקות שבא לך ללקק ולא לנקות במגבון. מלבי טעים ובעיקר עוגת גבינה ניו יורקית כיפית, שהוגשה באותו ערב עם תות שדה, היו אקורד סיום מהנה לארוחה שבאופן כללי הייתה רחוקה ממושלמת.

אני מניח שב־1993 הסטנדרטים של הסועד הישראלי היו קצת פחות תובעניים מהיום ודברים שהיו עוברים אז לא עוברים יותר היום. זה תוצר של ההתפתחות הדרמטית שחלה בקולינריה בארץ, ריבוי הנסיעות הגסטרונומיות של הישראלים וכן, גם של תוכניות האוכל בטלוויזיה שחיים כהן הוא מחלוציהן. כמה זמן מסעדה יכולה להתקיים על כנפי המיתוס שאופף אותה? אם לשפוט על פי תור הסועדים – כנראה הרבה זמן; אבל שף זה גם תפקיד מנהיגותי שלא רק טעם הקהל צריך לקבוע לו את הרף, אלא הסטנדרטים הכי קשוחים שלו עצמו.

מה זה? מחכים לחגיגות היובל

כוכבים: 2.5

שורה תחתונה: אוכל אמריקאי לא מספיק אחיד ברמתו כדי להצדיק את המיתוס

חשבון בבקשה:
12 כנפי דיקסי – 46
Sea food fries – 49
דיקסי צ'יקן סלט – 55
ספריבס – 108
סלמון בחרדל – 89
אנטריקוט 300 – 147
עוגת גבינה – 38
מיני מלבי – 20
פררלה גדול – 24
וינשטפן חצי 32
סה"כ – 608 ש"ח

דיקסי, יגאל אלון 120 פינת תוצרת הארץ 3 תל אביב, 6966123־03, פתוח 24/7