אני מיעוט. אני מפחדת. לא נסכים לוותר על החופש שלנו

כשעזבנו את ירושלים השמש הייתה בצבעים הכי זהובים שלה.
כשהגעתי חזרה הביתה הבנתי שהייתה רעידת אדמה שהורגשה קלות. אולי לא במקרה. מה שהולך לקרות כאן יקרה לאט ויורגש קלות. כמה קל לשבת בעמדת התקשורת ולדבר בביטול על הרבבות שעזבו אתמול הכל ועלו לכנסת. בביטול, כי ב"שני שעבר היו יותר". אין לאיש מהם מושג כמה קשה להביא רבבות אנשים פעם אחת, שלא לומר פעמיים.

מאות אלפי אזרחים יוצאים מביתם כבר שמונה שבועות כדי להגיד הגזמתם. אם אחרי שישה שבועות של הפגנות ושבועיים של הפגנות כפולות בשבת-שני-שבת-שני עדיין הגיעו לכנסת רבוות אזרחים באמצע השבוע, על חשבונם, בלי עזרת תגבור הרכבות (תודה מירי רגב) כנראה שבאמת הגזמתם. כן, הפסדנו בבחירות וזה בכלל לא משנה כבר למה. די עם הטיעון הלא רלוונטי שאנחנו "לא מקבלים את תוצאת הבחירות". קיבלנו. יש ממשלה. יש שתי נשים בתפקיד אפילו. מעט, אבל היי זה עדיף מאפס. יש הומו אחד בתפקיד אחראי אבל לא אשם. יש נאשם בטרור בתפקיד שר. יש כמה אנשים שעד לא מזמן נחשבו מתונים והיום מצביעים על אוטומט על חוקים שאין מצב בעולם שלדעתם הם נכונים. ויש פחד.

השקיעה הכי יפה של הדמוקרטיה. רבבות מפגינים מקיפים את הכנסת, 20.2.2023 (צילום: אמיר טירקל)

נתניהו מפחד מבית המשפט ובצדק. חברי כנסת מהליכוד מפחדים להגיד עד כאן. אמא שלי מפחדת, מנכ"לי הייטק, רופאים, כלכלנים, נשיאי מדינות – כולם מפחדים. ואני מפחדת. לפני חודשיים לימדתי את התלמידים איך הגיעו בארה"ב הדמוקרטית, כשהנשיא הוא דמוקרטי, למצב שבו מדינות יכולות לאסור הפלות. יכולות ואוסרות. לא בכאילו. חוק שמשתמשים בו בפועל. איך זה קרה? פשוט מאוד. הנשיא הקודם מינה שופטים שמרנים במקום שופטים שמאמינים בזכויות נשים על גופם. זה לקח כמה שנים והרוב השמרני שינה את החוק. זה קרה בקלות. זה קרה לאט. וזה יכול לקרות גם כאן.

הפסדנו בבחירות. לא הסכמנו להפסיד את גם את הדמוקרטיה על הדרך. "דמוקרטיה" היא מילה גדולה שמאפשרת חופש לעשות הרבה דברים קטנים וגדולים. יום-יומיים. כמו לעשות הפלה. כמו לאמץ ילד כהורה יחידני או זוג להט"בי. כמו לנסוע להורים בשבת כשאין לך רכב. כמו להגיד את דעתך. כמו ללמד נערים שזה בסדר אם המחשבות שלהם בראש אינן על לגעת באישה. כמו לאפשר לך להרגיש נורמלית. הס מלהשוות 80 שנה אחורה. למרות שבלב זה מרגיש ממש קופי פייסט. כמו לשמוע את ראש הממשלה שוב קורא לי אנרכיסטית. לי, שהמקלדת עייפה מלהוכיח שמישהו אחר עשוי לראות בי מלח הארץ או סתם אדם שומר חוק שתורם את חלקו למדינה כל חודש.

למי קראתם אנרכיסטים. מתארגנים ליציאה לצעדה בשדרות בן ציון, 20.2.23 (צילום: באדיבות מטה המאבק)

אני לא יודעת מה קורה שם במינוי השופטים. יודעת שההגיון אומר שכדאי שלאף אחת מהרשויות לא תהיה שליטה מלאה. שכדאי, כמו בכל שותפות, לעשות כל מאמץ להגיע להסכמה. זה לא התיקון שמציעים לנו. זו לא ה"רפורמה". אני חיה בתל אביב 30 שנה. אני מיעוט כי אני אישה. אני מיעוט כי אין לי דירה משלי. אני מיעוט כי אני חילונית. אני מיעוט כי אני מאמינה באלוהים. אני מיעוט כי אני ליברלית שמסרבת להעיף חברים שהפכו לתומכי הרפורמה. אני מיעוט כי אני מסכימה בכל ליבי עם המשפט שמתנוסס עשור על החלון של פיקוק: שלום זו לא דיעה פוליטית. אני מיעוט כי אני, עם כל הקושי, עולה לכנסת בימי שני להגיד שהגזמתם.

אני מיעוט כי אני מסעדנית. כי אני מורה. כי אני שניהם ביחד. אני מיעוט ואין לי ספק שאני או מישהי דומה לי תזדקק להגנה של בג"ץ יום אחד, וכנראה לא יהיה מי שיתן לי אותה. אני מיעוט כי אני מאמינה שכל אחד מאיתנו מתי שהוא יזדקק להגנה. כלום לא יקרה מחר בבוקר. גם לא מחרתיים. זה ייקח זמן. אבל את השעון הזה צריך לעצור.

כמה פעמים נצטרך עוד להגיע לכאן כדי לומר "הגזמתם". מחאת הדמוקרטיה, 20.2.23

כשעזבנו את ירושלים השמש הייתה בצבעים הכי זהובים שלה. ואני תהיתי כמה עוד אדרש לעלות הנה ולהגיד "הגזמתם". האם השקיעה היפהפיה שהייתה אתמול היא אחת הלפני אחרונות שאזכה לראות לפני שאסור יהיה להפגין? ומתי אתם, שהצבעתם ליכוד ממגוון סיבות, תקומו ותגידו – זה לא הליכוד הליברלי והמתון שהורי הצביעו לו? חזרתי הביתה לתל אביב הליברלית, לפיקוק שבו מותר להתווכח, לחיים כפי שיודעת אותם. מתפללת שילדיי יזכו גם לאותו החופש.

>> לילך ספיר היא מסעדנית ומורה בתיכון