את האמת על המלחמה תשמעו מדנה אינטרנשיונל בתוכנית בישול

עוד בוקר. עוד בשורות איוב שהלב כבר גס וקהה מלהכיל. עוד 5 משפחות מרוסקות שאיבדו את היקר להן מכל + ועוד 12 משפחות שצריכות להגיד הגומל על כך שבניהם "רק" נפצעו בעזה. המציאות הזו, שבה חצי עם מתבקש להקריב את עצמו על המזבח, בעוד חצי עם דורש להשתמט – לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב. לא כל עוד חיי הקואליציה קדושים יותר מחיי החיילים, או מחיי החטופים. לא כל עוד הג'ובים, היד רוחצת יד והעסקנות המבחילה חשובים מחיי אדם. ככה זה, מראים לנו בממשלה שוב ושוב, על הסדירניקים ועל המילואימניקים נגזר להמשיך להמר על חייהם לטובת מדינה שלא רואה אותם ממטר. זה מטריף את הדעת.

>> התקשורת הישראלית חצתה את נקודת האל חזור. לא תהיה לה תקומה
>> אנחנו לבד: כך הפקירו מהדורות החדשות את הציבור הישראלי

כמה חיילים עוד צריכים להיהרג לחינם בשביל שהמלחמה הזאת תסתיים? כמה עוד ילדים צעירים, שעד לפני שנייה היו תיכוניסטים יפים עם חלומות לחיים, יהפכו למתים מהלכים, הלומי קרב שהנשמה שלהם כבתה והם רק חיים למראית עין? כמה עוד אריות יובלו כמו צאן לטבח, במלחמת נצח חסרת תכלית ותוחלת?

 

"לא כולם מאושרים בחזית ולא כולם מרגישים אריות. הלוואי והיינו עם של אריות כמו בתנ"ך. אין דבר כזה עם של אריות. מלחמה זה פחד" (דנה אינטרנשיונל)

 

בתזמון חד, התפוצץ ברשת הדיאלוג בין נועה ירון ודנה אינטרנשיונל ב"מטבח מנצח" (קשת 12), שהשאיר אפילו את רותי ברודו כמעט בלי מילים. נועה ירון סיפרה בהתפעלות משיחית, ניסית, איך היא שלחה את הבן שלה למחנה באווירת אופיום להמונים. "הרוח שלהם היא פה. הם שמחים, הם גאים", תיארה את המורל של הלוחמים. "אני לקחתי את הבן שלי למחנה צליל, קו אווירי 200 מטר מעזה. ואז אני מתקרבת למחנה, בכריזה בפול ווליום שרים 'מחשבות טובות'".

האמירה הזאת גרמה לדם של דנה אינטרנשיונל לבעבע. היא מיהרה לבטל את ההכללה המסוכנת הזאת, שמחריגה את כל מי שאינו שש להמר על חייו, ולהזכיר לכולם שמאחורי כל אריה יש ילד שרק לפני שנייה סיים תיכון ועוד אין לו מושג מהחיים שלו. "מחשבות טובות, ועוד בניין מתפוצץ… אפשר להתווכח על זה, סליחה… להרים את כל החיילים, לעשות אותם מאושרים בחזית, כאילו יש להם איזה פיקניק".

נועה ירון ביטלה את דבריה, בטענה הפופולרית של התקופה, והאשימה אותה שהיא "מרעילה" עם המחשבות שלה, ושזה לא עוזר. "היא לא מרעילה, היא מדברת על מציאות אמיתית", התערבה רותי ברודו. דנה לא שחררה, והסבירה את הדברים באופן ישיר ומתבקש: "אני מדברת על לשלוח ילדים בני 18-19 לעזה, בלי שיש להם מושג מה זה העולם הזה".

"על מה את מתווכחת איתי? לא הבנתי", אמרה לה נועה ירון בתגובה, וכאן טמונה הטרגדיה האמיתית. דנה הסבירה בחדות על מה הוויכוח: "על זה שלא כולם מאושרים בחזית ולא כולם מרגישים אריות. הלוואי והיינו עם של אריות כמו בתנ"ך. אין דבר כזה עם של אריות. מלחמה זה פחד".

כואב לי על נועה ירון. כואב לי על כל הורה ששולח את היקר לו מכל אל הלא נודע. אני בטוחה שזו הדרך שלה, ושל לא מעט הורים אחרים בסיטואציה הזאת, לעשות רציונליזציה לפחד הקמאי. למצוא את הטוב, או לפחות משהו מעט מעודד להיאחז בו. הבעיה היא בקבלת הדברים כמו שהם – בלי לערער על המציאות המדממת, בלי לשקלל בחשבון את המחיר הכבד שמשלמים הלוחמים.

בסוף השבוע קראתי בעיתון "הארץ" חמישה מונולוגים של לוחמים עלומי שם ועלומי פנים. רק הנפש שלהם הייתה חשופה, והנפש של כל אחד ואחד מהם רצוצה, שסועה ומפורקת לגורמים בעקבות המראות שהם ראו והאירועים שהם חוו. המילים שלהם לא עוזבות אותי. אז בחייאת, תעזבו אותנו ואותם מגיבורים ואריות, תנו להם כבר פשוט לחיות.
>> רוני ודנאי היא העורכת הראשית של המגזין "את", שם פורסם הטור לראשונה