בצד האדום: לעזאזל המדינה, תנו לנו את העיר

הפכנו לקבוצה קטנה. אולי הכי קטנה שאי פעם הייתה למעט בעונות הירידה. אנחנו קבוצה קטנה לא רק מבחינת היכולת, אלא גם תודעתית. הנהלה מפוקפקת, שחקנים שנפלטים אלינו ובקושי מצליחים להישאר בליגה – כל החומרים הנכונים לגיבושנו הסופי כסינדרלה (מלוכלכת למדי). במקרה נקלענו הערב לסיטואציה. קם הדבר ונהיה: הגענו לגמר גביע המדינה נגד היריבה העירונית, כשהיא מעט חבולה בשל אבדן האליפות ("מעט").

בצד הצהוב: לסיים את העונה בטעם טוב, על חשבונם

הגענו לשם כשבדרך גברנו על שתי שכנות: האריות מכפר שלם והכחולים של בית"ר ת"א-בת ים. 0-1 ובפנדלים, כראוי וכצפוי. במלים אחרות – עבורנו זה בכלל לא גמר גביע המדינה אלא גמר גביע מדינת תל אביב. האמת היא שזה ככל הנראה הדבר היחיד שמעניין אותי – לנצח אותם סוף סוף בדרבי, להיות שוב הבעלבתים של העיר ולו ללילה אחד.

לא חווינו את זה כבר 7 שנים. אנחנו רוצים להיות שוב בטופ העירוני. לצבוע את הרחובות והמדרכות באדום. לצאת מבלומפילד עם חיוך גדול שמרוח על כל הפנים. בקיצור: להחזיק בגביע מדינת תל אביב. אוקי, אתם אומרים לקחת גם גביע מדינה בדרך? שמעו, נשמע נחמד בסך הכל. זורם לנו. אבל הרבה יותר חשוב לנו לקחת את הדרבי. אם לא הערב, אז לפחות בפעם הבאה