"האגרוף" היא סדרה יוצאת מן הכלל על סדרה יוצאת מן הכלל

הביקורת פורסמה במקור באתר הספוילר, אתר המסכים החדש שלנו. תראו תראו

בחודש הקרוב יציין כל חובב ספורט שנתיים לאירוע חד פעמי שבאופן משונה, בכלל לא התרחש על המגרש. זו היתה סדרה דוקומנטרית, "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון", שעלתה בנטפליקס בעיצומה של הקורונה שגזלה מאיתנו ברשעות את הספורט, והיתה הסדרה שכל אוהד חלם עליה. ההצלחה המסחררת של הסדרה, שגם החזירה לתודעה את MJ עצמו, מיד גררה אחריה שאלה בלתי נמנעת: האם יקומו בעקבותיה סדרות נוספות?

"האגרוף: סדרת הגמר", בבימויו של אבידע ליבני הנהדר ("חייב לזוז" ו-"שיר אהבה סטנדרטי" עם יואב קוטנר על אריק איינשטיין ז"ל) היא ניסיון מעניין. בעוד "הריקוד" ניסתה, על פניו, לספר סיפור של עונה, "האגרוף" מתפקסת יותר וחוזרת לקיץ התל אביבי המהביל של 1992, אז התקיימה סדרת גמר יוצאת דופן בין "האלופה הנצחית" מכבי תל אביב, ושנואת נפשה, הטוענת לכתר, הפועל תל אביב.

למה דווקא 1992? מאחר וזו היתה הפעם הראשונה מאז 1969 (עונה שהסתיימה עם דאבל אדום), וככל הנראה גם האחרונה, בה הפועל הסתכלה למכבי בלבן של העיניים. השנה בה כל האנרגיות של הפועל ת"א היו יכולות להסתיים בקליימקס המושלם – וגם אז, זה נגמר באכזבה. על המגרש, המשחק ערבב לתוכו פוליטיקות ישנות ומתחים גזעיים, ויכוחים אידיאולוגיים וגם גישות לחיים ולספורט (האם באמת "הניצחון מעל הכל"?). מי שאוהב ספורט, ובוודאי מי שאוהב כדורסל, יתאהב בסדרה הזאת. אבל גם מי שלא מתעניין בספורט בכלל יוכל למצוא בה משל מרהיב על החיים.

הפרק הראשון של "האגרוף" צולל לשורשי היריבות התל אביבית, וכאן יש לשבח את העיתונאי עדי רובינשטיין, שמוסיף לא נדבכים רבים על המאבק בין שתי הקבוצות – וכמה הוא נוגע לפער בתוך הציונות עצמה בין מכבי של הליברלים והעובדים במקצועות חופשיים (למשל, סתם ניגיד, איזה עורך דין צעיר בשם שמעון מזרחי) לבין הסוציאליזם הצרוף מהצד של הפועל. בפרקים הבאים – לצד סיקור הסדרה האינטנסיבית, משחק אחרי משחק, מהלך אחר מהלך – מגיעים גם הסיפורים האישיים והקטנים, שעושים את הסדרה למה שהיא.

הפעם בה מכבי ת"א "הלשינה" על שחקן הפועל בארי לייבוביץ' ופסלה אותו מלשחק במשך שנתיים וחצי; האגרופים בין מייק לארגי ומוטי ארואסטי; הסוף הרע של רלף קליין במכבי, שהוביל את אולי גדול המכביסטים (פרט לשמעון מזרחי) לאמן דווקא בהפועל; וכמובן, הסיפור המכונן, זה שנתן לסדרה את שמה – אותו אגרוף של לבאן מרסר לתומר שטיינהאור.

ליבני והצוות שלו בהחלט יודעים לספר סיפורים מרתקים, ובסדרה הזו – גם הסדרה הטלוויזיונית וגם סדרת הגמר – כמעט כל שחקן הביא עימו סיפור מרתק. כמו ב"ריקוד האחרון", גם כאן מחוגי השעון זזים תכופות קדימה ואחורה, מחברים את ההווה אל העבר (מילדותו של דב חנין בשומר הצעיר, שחיברה אותו לצד האדום, ועד היום שבו שמעון מזרחי, מכביסט בן מכביסט, התחיל להתעניין בכדורסל). מנהג נוסף שאומץ מהסדרה של ESPN הוא הטלפונים הניידים – אלה שבאמצעותם המעורבים חוזרים לרגע הנכון, ומספרים את סיפורם, כל אחד מהזווית שלו.

כאן גם אפשר להיזכר ברפרנס נוסף, הסדרה "סלטיק – לייקרס: האויבים הכי טובים" שהפיקה ESPN על יריבות גדולה אחרת, זו שהגדירה את הכדורסל האמריקני. היכולת לראות את הסיפור משתי הזוויות השונות, כשכל המעורבים (מאמנים, שחקנים, אוהדים ואפסנאים) מדברים מול המצלמה, אקט שמעורר את הדיון מחדש, ואכן הוא התלהט ברשתות החברתיות מיד עם שידור הסדרה.

לצד כל אלה, היו עוד שני יתרונות גדולים ל-"אגרוף": הראשון הוא מיצוי מרשים של חומרי הארכיון למציאת רגעים מדהימים – למשל עימות רווי עקיצות בין יו"ר הפועל דאז אברהם פלדה לשמעון מזרחי בשידור חי. והשני הוא היכולת, כמו ב"ריקוד", להביא את כולם אל השולחן: ממייק לארגי ו-ווילי סימס, דרך צביקה שרף או מוטי דניאל ועד (שומו שמיים!) בארי לייבוביץ' או לבאן מרסר בכבודם ובעצמם. אז האם מדובר בתשובה הישראלית ל"ריקוד"? כנראה שלא, כי קשה להשתוות לטיימינג, לעוצמת הסיפור ולגיבורים של הסדרה האמריקאית. ובכל זאת, לכל מי שאוהב כדורסל, ספורט או סתם סיפור טוב – זו היא סדרה יוצאת מן הכלל על סדרה יוצאת מן הכלל.

האגרוף, yes דוקו וב-VOD