האח הגדול מת, אבל הצופים עדיין שבויים | ירון טן-ברינק

האח הגדול מת. הוא נולד מת בהולנד של 1999 עבור הזומבי־מדיה של פרשי האפוקליפסה. ציניות טהורה מפעמת בעורקיו במקום דם ומונה רייטינג מתקתק במקום שממוקם בדרך כלל לב פועם. ראיתי אותו אז, באמסטרדם של סוף האלף, מזעזע וסוחף את ההמון המזועזע והנסחף. ידעתי מיד שהוא ישנה את פני הטלוויזיה לנצח. בטלוויזיה גם 17 שנה זה נצח.
לא ראיתי פריים אחד מהעונה הנוכחית של "האח הגדול" בערוץ 2. לא הייתה שום סיבה. מהמעט שדלף אל תוך זרמת הרשתות החברתיות היה אפשר להסיק את המובן מאליו: הפורמט חסר הנשמה שכבש את העולם התעפש ונרקב בחלוף הזמן, עד כי לא נותר ממנו אלא פעלול תקשורתי המונע בלעדית מכוח התשוקה האינרטית לאכילת מוחותיהם של צופיו.

לפיכך זו אינה ביקורת טלוויזיה, כי "האח הגדול" אינה באמת תוכנית טלוויזיה. יותר מכל מדובר בתופעה פתולוגית קולקטיבית שמשתמשת בחולשותיה של החברה נגדה. הביקורת, גם היא סוג של חולשה אנושית, היא חלק מהפורמט. כל טיעון ביקורתי שיוטח בתוכנית וכל טענה בגנותה יסופחו מיד אל "הדיון הציבורי" סביבה עד לכדי אייטם במהדורת ה"חדשות". כל ניסיון לקעקע את מופע הפריים טיים הוולגרי ישמש כהוכחה לחשיבותו החברתית־תרבותית הבלתי מעורערת. אנחנו לא נשחק את המשחק הזה.

כל מה שדוחה ועלוב במין האנושי – המציצנות, הקטנוניות, האלימות ושנאת האחר – התכנס לו יחדיו אל האקווריום האכזרי בנווה אילן, עטוף בצלופן מרשרש ומנצנץ של בידור. וכל נגיעה בערמת ההבל שמניח האח הגדול לפתחו של הצופה, מפיקה רשרושים ונצנוצים שמעצימים את אשליית החשיבות של התוכנית, מעצימה את צחנתו ומתפיחה את "הדיון הציבורי", שאינו אלא אסופת רפליקות שחוקות ואוטומטיות המנוסחות ודאי מראש בספר החוקים של הפורמט.

שי חי. מתוך "האח הגדול"

אומרים שהייתה עונה מצוינת. אז אומרים. לא צריך לצפות בפריים אחד מתוכה כדי לקבוע שאין דבר כזה "עונה מצוינת" או "עונה גרועה" בבית "האח הגדול". יש רק רייטינג ושורת מאזן בספרי החשבונות של הזכיינית קשת. יותר משהיא תוצר טלוויזיוני, "האח הגדול" היא תוכנית עסקית, מין כלום שאיכשהו מתורגם לכסף, כמו מניית זבל בורסאית. הכלום הזה יכול להיקרא "שי חי" – נשבע שלא ידעתי איך הוא נראה עד שהדחתו הובילה אותו לפיד שלי כמו חרצף בלב ים – אבל באותה מידה אפשר לקרוא לו "ארז טל" או "יורם זק" ואפילו "אבי ניר", כולם שחקנים עמומי מבט שבקושי מצליחים להסתיר את גיחוכם לנוכח התסריט הריק מטקסט והבדיחה על חשבון מוחם המנושנש של הצופים.

לנתח את הכלום הזה בכלים ביקורתיים רציניים זה כמו לירות מטווח אפס במחבל מנוטרל: אקט של זומביות חסרת פשר המוסיף שמן למדורה דועכת, לקול מצהלותיהם הנבובות של הזומבים האחרים. נציגי הכלום על במת הפריים טיים – חלקם עדיין סובלים מתסמונת סטוקהולם עצמית שבעטיה שכנעו עצמם שהם בכל זאת משהו – היו שמחים לקרוא עוד ביקורת שתשחט את מעשי ידיהם. אבל לא מגיעה להם ביקורת כזאת. ידיהם לא עשו דבר פרט ללחיצה על כפתורי המכונה. הביטוי "מתחת לכל ביקורת" הומצא עבורם.

"האח הגדול" מת. המוות הזה נשקף מעיניהם הריקות של עורכיו, מנחיו, משתתפיו וצופיו. רבים תוהים כיצד יכולים העושים האינטליגנטים במלאכה להביט בבבואתם במראה מדי בוקר, אבל זה קל למדי כשממנה משתקף כלום. איך אפשר לכעוס על כלום, להטיל ספק בכלום, להתבייש בכלום? לא יותר משאפשר לקיים "דיון ציבורי" עם זומבים או לבקר מתים מהלכים על דרכיהם הנלוזות. לפעמים הביקורת המדויקת ביותר היא היעדרה של ביקורת מנומקת והסתפקות ברובה דו קני. בום.