איך לא נשאבים ליצירות? נשאבים. חיים ובוכים. זה גם נורא וגם נהדר

שרון יעיש, 48, נשואה, אמא לשלושה ילדים. איתי בן 17, יעל בת 12, נעמי בת 10, גרה בתל אביב כבר 28 שנים. יוצרת דוקומנטרית, עורכת ומביימת סרטים וסדרות דוקומנטריים, זוכת פרס אופיר על הסרט "זונה כמוני". בימים אלו בסינמטקים אפשר לצפות ב"לוס אנג'לס דרום", הסרט השלישי באורך מלא שהיא יצרה, יחד עם גולן רייז. 

מתי הבנת שאת רוצה ליצור בתחום הדוקומנטרי?
"השאלה של 'מתי הבנת שאת רוצה להיות', אף פעם לא מצביעה על נקודה בטיים ליין שאתה עוצר ומחליט. התחלתי בכבלים, הייתי במחלקת הפרומו ועברתי לקשת. עבדתי שם 10 שנים, הייתי מנהלת קריאייטיב ובימאית בפרומואים. זאת התגלגלות כזאת שבה כל פעם יש שאיפה להמשיך לחפש את המקום המדויק. כשאיתי, הבן שלי, היה בן שנתיים, זה היה מאוד תובעני ובקושי ראיתי אותו והטלפונים המשיכו אחרי ארבע. זה היה הרגע שבו החלטתי להיות פרילנס. היה ברור שאני ממשיכה בעריכה כי זה מה שהכי אהבתי. במשך עשר שנים ערכתי סרטים והמון סדרות. ב-2018 הכרתי את גולן רייז שאיתו יצרתי עכשיו את 'לוס אנג'לס דרום' ויצרתי את 'זונה כמוני' עם יעל שחר. אלו אנשים שהתעקשו שאני אצא מחדר העריכה ואמרו 'בואי נעשה משהו'". 

האומץ להגיד "יש לי מה להגיד". שרון יעיש (צילום: שלומי יוסף)

>> האנשים שעושים את תל אביב עם ד"ר רות גופן, ממייסדות מרפאת הלהט"ב
>> האנשים שעושים את תל אביב: מירה אן בינרט חולמת להציל את התרבות בישראל

ומה קרה כשיצאת מחדר העריכה?
 "בשבילי חדר העריכה זה דבר מאוד מגן. זה מאוד מתאים לאופי שלי. כשיצאתי החוצה קרה משהו. נולד משהו אקטיביסטי שאני מאוד מבסוטית ממנו. וקצת אומץ להגיד 'יש לי מה להגיד'". 

מה ההבדלים הגסים בין בימוי לעריכה כמו שאת חווה את זה?
"עריכה זה באמת מקצוע יוצא דופן שבו אתה בורא את כל העולם מחדש וקצת מתקן אותו בחדר העריכה. כעורכים, בבסיסנו אנחנו שומעים את החיים, אנשים שאומרים את הדבר הלא נכון, אנחנו יודעים להוציא את זה החוצה. אנחנו מנסים למצוא מהות. כשיצאתי החוצה הבנתי שהחיים זקוקים למבט על החלש, על מי שזקוק לך". 

מה זה אומר להיות יוצרת דוקו-אקטיביסטית?
"זה לא עניין של החלטה מראש. אתה לא אומר 'אני הולך להיות אקטיביסט'. אתה פוגש את הבן אדם הנכון, את צ'ילה למשל (מסרט הדוקו 'זונה כמוני'), שהייתה שורדת סחר. במסע של יעל ושלי איתה, היא חיפשה ורצתה שיכירו בה כנפגעת סחר, ושיתנו לה להישאר בארץ אחרי שחטפו אותה מהונגריה. המסע לא נגמר בסוף הסרט, המשכנו להילחם למענה ואת רואה שהדברים קורים. היא קיבלה פתאום הכרה מהמשטרה ומישהי ראתה את הסרט בדוקאביב ורצתה לייצג אותה פרו-בונו, ועוד אישה הצטרפה ועוד, ונהייתה סולידריות נשית נורא חזקה. היום צ'ילה הצליחה בעצמה, היא יושבת בוועדה שמחליטה מי נפגעת סחר מטעם משרד המשפטים".

ז'אנר שלא מצאנו כמוהו. שרון יעיש (צילום: שלומי יוסף)

איך המהות הזאת מתבטאת ב"לוס אנג'לס דרום"?
"זה לראות שען שיושב שם ומתקן שעונים ואתה מזהה שברגע שהמצלמה מגיעה, הוא גם בעצמו רואה את הפוטנציאל של המצלמה. הוא רוצה שיקרה לו משהו, ופתאום הוא אומר אולי אני ארוץ לראשות העיר. נהיית פתאום אנרגיה חדשה בחנות שאף שעון לא עבד בה".

אז העלילה של הסרט נוצרת תוך כדי שמצלמים אותו, מבלי לדעת לאן זה הולך?
"לא תמיד. אתה מתחיל מסע עם גיבור והוא לפעמים לוקח ימינה או שמאלה. זה לא תסריט ידוע מראש אבל לאט לאט הדברים מתחילים לקרות". 

ואיך זה קרה עם יוסף חורי מ"לוס אנג'לס דרום"?
"מלבד המחזמר הכל דוקו. הוא היה גנוב על זה. עוד לפני שהוא החליט לרוץ לבחירות, הוא דיבר במושגים של 'העם שלי'. בחדר עריכה הבנו שיש בצילומים מוזיקה. צילמנו את כל הדוקו בשנת 2018, ושנתיים אחרי זה צילמנו את המחזמר". 

המושג מחזמר דוקומנטרי זה משהו שאתם ילדתם עכשיו. מה זה בהגדרתך?
"אין דבר כזה בהגדרתי, זה ז'אנר שלא מצאנו כמוהו, לא בישראל ולא בעולם. יש דוקו מוזיקלי על זמרים והרכבים. יש הרבה מיוזיקלס של אנשים שרים. ראינו גם דוקו על בית כלא באנגליה שהאנשים עצמם שרו. אבל כזה בדיוק לא ראינו. זה משהו שהתחלנו לחקור ואפשר לפתוח אותו עוד ועוד ולעשות קסמים".

כולנו מחוברים ולא יכולים לעזוב. שרון יעיש (צילום: שלומי יוסף)

הסרט מדבר על חלומות פרועים למול מציאות קשה. תוכלי לספר על הדיסוננס הזה?
"הדיסוננס של מה שקורה בקריית מלאכי קורה אצל כל אחד מאיתנו. זה ויכוח שהיה לי השבוע עם ראש עיריית קריית מלאכי. הוא אמר שעשיתי סרט על העיר, ואני חושבת שלא עשיתי סרט רק על העיר. עשיתי סרט על עיר בתוך מדינה, ועל איש בתוך עיר ועל ילדה מול אבא שלה ועל בן אדם מול אבא שלו. הגרעין הוא נניח יוסף חורי, שהיה גאון מחונן בעיר שלא ידעה לטפח אותו בזמן, אבל הדיסוננס הוא שהוא לא מוכן לעזוב את העיר. הוא מחובר, כמו שאני מחוברת לאמא שלי ולמקום שממנו גדלתי בחולון".

מאוד רלוונטי לקשיים הנוכחיים במדינה.
"כמו שנורא חרא פה אבל אנחנו לא עוזבים את המדינה הזאת. ועוד שנייה יש פה עוד פעם בחירות ואנחנו לא עוזבים. יש משהו בתל אביב שמבחינתי זה או להיות פה או בחוץ לארץ. זה הדיסוננס שניסינו לדבר עליו. מעבר להכל, קשה לכעוס על ההורה שלך ועל המדינה שלך". 

סיסמת הבחירות של גיבור הסרט היא – "יוסף חורי יתקן את העיר". איזה הדברים שאת שואפת לתקן ביצירות שלך? 
"לראות את מי שלא רואים אותם. זה נשמע קלישאה – לראות את האנשים השקופים. אבל זה לא רק הם. זה גם לראות אנשים לא קונפורמיסטים. אנחנו אנשים נורא מורכבים וזה מעניין אותי. הגם וגם וגם, לא רק בינארי, לא או גבר או אישה. מעניין אותי גברים שמחוברים לצד הנשי שלהם, מעניין אותי צ'ילה שאומרת בפרספקטיב מדהימה 'אני אונסת את עצמי כזונה'. מעניין אותי שאנשים מעזים להגיד את מה שאנשים אחרים לא מעזים. אנחנו עושים עכשיו סדרה ל-yes, על ער"ן – עזרה ראשונה נפשית, על המקום הזה וכל המתנדבים שלו. את שומעת את האנדרגראונד של מדינת ישראל בטלפון ב'ער"ן שלום', את שומעת את הדברים האמיתיים שקורים. זה עושה את כולם נורמליים בסוף". 

שמישהו יעצור את השיגעון. שרון יעיש (צילום: שלומי יוסף)

איך לא נשאבים לתוך היצירות והרגש והמורכבות?
"נשאבים. חיים ובוכים. אני בוכה מלא, כל יום. נשאבים וזה חלק מלהיות בחיים. זה גם נורא וגם נהדר". 

ועוד רגע בעניין התיקונים, מה דורש לדעתך תיקון בתל אביב?
"מה שקורה פה כרגע עם הבנייה זאת באמת התעללות והתעמרות קשה ובוטה ומעציבה בתושבים. הורסים בתים במקביל ברחוב שבו אני גרה, ובכל פעם שמתקשרים שולחים אותך לנת"ע. גם העובדה הקשה שהעיר הולכת ונהיית עשירה מיום ליום וזורקת אנשים ממעמד סוציו אקונומי בינוני או אנשים שרוצים לחיות בעיר הזאת ולעשות אותה מגניבה ולהביא את כל הצבעוניות שלה. מה יישאר פה? רק העשירים מההייטק? זאת לא תהיה עיר מגניבה. הייתי רוצה שמישהו יעצור את הבנייה הזאת ואת השיגעון". 

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"שני דברים. שהעיר תמיד חיה ובתנועה. ואפרופו קריית מלאכי, תל אביב כל הזמן זזה. גם אם אתה בודד, אתה בודד בקרב המון תזוזה מסביב. וגם, שיש פה מגוון שהייתי מאוד רוצה שישאר, של א-בינאריות, גם דתיים, חילונים, מבוגרים וצעירים. ואנחנו חיים יחסית בהרמוניה".

>> "לוס אנג'לס דרום", סרטם של שרון יעיש וגולן רייז, יוקרן מחר (25.6) בסינמטק תל אביב, בשבוע הבא במסגרת אירועי הלילה הלבן בתדר (29.6), בקולנוע יפו (30.6), בפסטיבל בשומרון (4.7) ובסינמטק חולון (6.7)